אני עומדת להתמוטט!

נמאס נמאס נמאס!!! זה לא יכול להימשך ככה כבר.. אני רוצה להרים ידיים!! כבר אין לי כוח אין טעם להמשיך אני מסובכת עם החיים הכל כל כך מסובך ואין לי כוח.. אני רוצה לנוח!!
חברים נטשו אותי מזמן (חברים שהיו איתי עוד מהגן) אהבתי אותם נתתי להם את הכל את הנשמה !! עברתי לבית ספר חדש (כיתה מקדמת) שגם על זה צוחקים וחושבים שאני מפגרת.. ובבית ספר עצמו אין לי חברים.. לראות את הסטורים שלהם פשוט הורג אותי כל סטורי אני בוכה מחדש (ואת זה אני רואה דרך האינסטגרם של אמא שלי) לי אין אינסטגרם אני מנותקת מהמציאות ממש ככה..
כל הבנות היפות האלה גורמות לי לקנא ואני? אפילו לא מפותחת...
הבנות היפות האלה מהאינסטגרם הן כל כך יפות למה אני לא ככה? עוד יותר גורם לי לרצות להיעלם!
כל יום אני בוכה ומתמרמרת. והכי מצחיק? זה שאני כל יום עושה תמונה .. הרי בשביל מה? מי רואה את זה בווצאפ? אמא ואבא שלי? האנשי קשר היחידים? אני אפילו לא בקבוצות..
פעם חייכתי פעם אהבתי פעם חיבקתי פעם נישקתי פעם הייתי שמחה פעם הייתי ילדה אוהבת!!
כל יום שאבא שלי היה חוזר לבית הייתי רצה לחבק אותו ומחבקת אותו חזק חזק שלא ייעלם לי בשעות הכי קטנות של הלילה הייתי מחכה שיגיע, לי ולאבא יש קשר מיוחד מאוד והיום? היום אני חולפת לו מול העוינים ולא אומרת שלום בכלל רק הולכת בדיכאון לבית ספר..
הייתה לי גם תקופה דיכאונית שלא אכלתי לא שתיתי לא התקלחתי לא ציחצחתי לא הייתי יוצאת לא הייתי מתלבשת הייתי סגורה בחדר וישנה עוד כשכולם עזבו אותי ונשארתי מאחור.
ועד עכשיו התקופה הזאת נמשכת..
גם אני שומעת קולות בכל מקום .
ניסיתי פעם אחת אפילו להתאבד..
עלו לי גם מחשבות אובדניות.
אני כבר לא מחבקת אף אחד לא מחייכת לא מתקלחת לא שום דבר.
אני פשוט ממשיכה חיה/מתה אני חיה כי אני נושמת אבל אני מתה כי אני לא מתקשרת
למה לא מתקשרת? כי נפגעתי מספיק.. אני כבר לא יכולה נשבר לי!!!
אני כבר לא מספרת שום דבר לא כלום.. אני לא מחוברת למציאות.. אני לא שלמה עם עצמי