שיר שכתבתי עכשיו, מה דעתכם?

אני רוצה לחייך, לצחוק,
לרוץ, להגיע רחוק,
לקפוץ באוויר ולהתנתק,
לשכוח איך זה מרגיש ש-ריק.
אני רוצה לשיר, לדבר,
לישון טוב ולהתעורר.
מגיע לי, להגיד תודה על מה שיש,
לא להתחנן, לא לבקש.
אבל זה כאילו בתוך הבית אין דלתות, רק קירות,
ואין חיוכים, אין ליטופים, רק צער ודקירות.
הלב בוכה והגשם לא מפסיק,
מתפללת למצוא סכין או מצית....

כשהשמש זורחת אני כלואה בתוך האדמה,
סגורה בבור, החברה היחידה היא הדממה.
אין לי איך לצעוק, כי אני אילמת,
ואין לי ציפורניים לשרוט את הקירות,
העולם מלא תמיכה,
חוץ מכול החרא שהוא מעדיף שלא לראות.

השיער שלי וורוד, אבל המבט שלי לבן,
העור פנים שלי חלק,
אבל החתכים הם על העור.
סימנים אדומים סביב פרקי הידיים מעידים,
לפעמים תוהה איך זה שנשאר לי דם בוורידים.


איבדתי תקווה בהבעות פנים שמשקרות,
מול שלד שמבין רק חושך - הם מבטיחים אורות.
קוצצים לי ת'ציפוניים כי ראו את השריטות על הקירות,
שפטים מאופרי תקווה מול עיניים שבירות.