סיפור קצר חלק א': (יש זכויות יוצרים אז נא לא להעתיק!) מה דעתכם?

היא הייתה קטנה, כל כך קטנה שכל מילה אשר תגידו לה- תחתוך לה את הלב.
הלב שלה היה כמו פרפר, כזה קטן.
אך הסכין הייתה גדולה, מאוד גדולה.
וכאשר פגעו בה- כאילו זרקו סכין על הפרפר.
סכין שחדרה כל כך עמוק, ופגעה כל כך חזק.
עד שיום אחד, כמו כל יום רגיל.
היא קמה בבוקר, אכלה את הפיצה הקרה שנשארה מאתמול, לבשה את הבגדים הלא נוחים והמגרדים שמכריחים אותה לשים בשל העבודה, יצאה לרכב ונסעה.
הנסיעה המעיקה על בוקר, שעה שבה היא נמצאת לבד, רק היא והמוזיקה.
היום היא שמעה שירים עצובים, לא שמחים.
היא שמעה שירים אשר מדברים על החיים, אשר מראים כמה רע ולא כמה טוב, אשכרה שירים על המציאות.
היא הגיעה לעבודה, באיחור קל של חמש דקות.
והבוס צעק עליה, אחח כמה הוא צעק עליה.
היא נפגעה, הרי אמרנו כבר שליבה הוא כפרפר.
אך היא איננה בכתה, כבדרך כלל.
אחרי שהיא שמעה את השירים, הבינה היא כי אין מה לעשות בנידון.
היא המשיכה לעבוד, לעבוד קשה.
כמו בכל יום ויום.
סוף כל סוף ארוחת הצהריים הגיעה, היא ירדה למטה בשביל לאכול.
גם היום היה אוכל מגעיל.
היא לקחה לעצמה 3 שניצלים, אורז, וקטשופ, כמו ילדה קטנה.
היא התיישבה לאכול- כמובן לבדה.
אך היום, באו והתיישבו לידה 2 בחורים, חסונים וגדולים.
היא התעלמה מהם, מכיוון שכך גם הם פעלו- פשוט התעלמו.
היא שמעה אותם מדברים.
האחד אמר לשני: "אחי אתה לא מבין איך נטע התלבשה היום, פשוט מזעזע!"
השני ענה לו: "כן שמעון ראיתי, אבל לא נעים לי לדבר על זה, בבקשה הנח לי לאכול."
הראשון, כנראה שמעון אמר לו: "אז מה אתה רוצה שנעשה כשנאכל יוסי?! אתה רוצה שסתם נשב פה ונסתום? כאילו אנחנו לא מכירים אחד את השני, כמו שהגברת פה עושה?"
היא הסתכלה עליו, כנראה על שמעון. הסתכלה והורידה את מבטה, ראו על פניה כי היא מרגישה לא בנוח.