בבקשה תכנסו,אני בודדה בבית ספר,ואני לא יכולה יותר.

פעם ,בכיתה ז לא הייתי שמה על אף אחד,הייתי עושה מה שבא לי מתי שבא לי ואיך שבא לי,אומרת מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה.הייתי מפריעה בשיעורים והייתי ליצנית.והרגשתי כלכך טוב עם זה,הרגשתי חופשיה,מתישהו המחנכת שלי שמה לב ואמרה לי את האמת.שאני מנסה להיות קולית ואני מתנהגת כמו בן.אני לא יודעת אם זה מה שגרם לי להשתנות,אבל בכיתה ח הייתי פחות כזאת ,אבל עדיין כזאת.כשרבתי עם החברה הכי טובה שלי התגלה ההפך הגמור ממה שהייתי.נגמרה כיתה ח ועליתי לכיתה ט.שתקתי כל השנה,אני מתכוונת לזה,התפרצה בי חרדה חברתית והזעתי מכל מילה שניסיתי להוציא,הייתי לבד כל השנה,לא היו לי חברים,אבל פשוט קיוויתי שזה יעבור ואני אחזור לעצמי.בכיתה י התחלתי ללכת לפסיכולוגית אבל עדיין הייתי מאוד מאוד בודדה,הפסקתי את המפגשים,אחרי 10 כאלה.וזה לא ממש עזר.אני עדיין שקטה,לא מרגישים אותי,אני לבד בהפסקות,אני שואלת סתם אנשים אם הם רוצים לבוא לסיבוב וכולם מתחמקים,אני חלשה,בודדה,מציקה.וזה אשכרה ככה,אני רודפת אחרי אנשים כדי שיהיו איתי,ואף אחד לא רוצה.אף אחד לא אוהב אותי,אני יושבת לבד בהפסקות ואף אחד לא פונה.אני בודדה ואני בוכה כל כך הרבה.אני מתגעגעת לכיתה ז,שאנשים היו רודפים אחריי,שיכלתי לצעוק מה שרציתי.