כתבתי שיר, מה אתם חושבים? אם זה מכוער זה בסדר, אל תאמרו בדרך פוגעת

אין פה אף אחד בבית והאור כבר נעלם
ועכשיו אני נזכרת בתקופה הזו אי שם
שצחקתי ודיברתי, הכל היה שם טוב
לא היה אכפת לי מה כל אחד יחשוב
כל הזמן רקדתי והייתי רק שמחה
עכשיו אני גדלתי וכל הזמן בוכה
איך הכל כך השתנה? כולם כה עצובים
הלוואי שהימים היו נשארים יפים
אבל הם לא, עכשיו הם חשוכים
ולהם לא אכפת, הם בכלל לא מסתכלים

כולם כבר עזבו אותי, ואני עכשיו לבד
מרגישה כה בודדה, אין לי אף אחד
יש כמה בודדים, אבל הם לא יודעים
מה קורה לי בלב ממש ממש בפנים
הוא צועק וזועק אני מרגישה אותו נשבר
אולי מתישהו הם ישימו לב, אבל זה יהיה כבר מאוחר
מאוחר מכדי לרפא אותו, ואני על הרצפה
חושבת ותוהה, מה אני שווה? במה אני טובה?
בכלום, זה מה שאני עונה, אני פשוט לא מבינה
מתי כל זה קרה? מתי כבר התייאשתי
מעולם לא ביקשתי עזרה, פשוט כי התביישתי
ועכשיו, כולם כבר עוזבים ואף אחד לא חזר
ואני מבינה, לעולם לא אהיה אותו דבר
פשוט כל כולי נשבר

המחשבות בראש, לא מפסיקות לחזור
הן באות והולכות, של מי עכשיו התור?
של העצב או הכעס? או אולי זו השמחה
ברור שהיא מזויפת, היא בפנים בוכה
הם שואלים אם אני בסדר, ואני עונה כן,בטח
כי מה שבטוח, למדתי את הלקח
לא לסמוך על אף אחד, לא לתת להם לראות
את כל החורים והבורות
את כל הכעס שבפנים
הוא מצטבר שם כבר שנים

אני תמיד מאכזבת את עצמי, אף פעם לא מצליחה
תמיד ממציאה תירוצים, ואז יושבת ובוכה
אני לא מושלמת, אבל אני ממש מנסה
אבל זה לא מצליח, רוצה ללכת חזרה
אבל עכשיו זה מאוחר מידי והכל באשמתי
אף אחד אף פעם לא שומע את דעתי
לא אכפת להם, הם בכלל לא מסתכלים
על איך אני נשברת, איך הם לא יודעים?
אני נופלת ונופלת, את הלב כבר לא מוצאים
הוא שבור לרסיסים, לחלקים קטנים
פזורים בכל מקום, ובסוף הם נזרקים
כאילו מעולם לא היו קיימים, מעולם לא חשובים
כל הזכרונות שם נשכחים, וכול האנשים בורחים
הם עוזבים אותי, הם בכלל לא נלחמים, כאילו מעולם לא היו קרובים