אם אני אעלם?למישהו יהיה אכפת?

אין לי מישהו שאוהב אותי,אני לא מרגישה נאהבת,אני לא מרגישה חשובה למישהו,אני לא מעלה לאף אחד את החיוך,אף אחד לא קם בשבילי בבוקר,אף אחד לא חושב עליי כשהוא הולך לישון,או סתם באמצע היום,אף אחד לא מחכה לראות אותי בבית ספר.אני לא מדברת על בן זוג.אני מדברת על חברים.אני קמה בבוקר,גוררת את עצמי מהמיטה,הולכת לבית ספר,אני נותנת לכמה אנשים שאין לי או לחיבוק שלי משמעות בשבילם והחיבוק שלהם זה הכל בשבילי,זה תקווה שאולי אני אכיר אותם יום אחד,זה חיבוק מנימוס,בין ידידים.אני נכנסת לכיתה,ואני מהשקטים,פעם לא הייתי מהשקטים,פעם הייתי מהמופרעים,עכשיו כבר לא,דברים השתנו,ככה אני מסכמת את השינוי המוזר הזה בין מופרעת שמוצאים אותה מהכיתה בכיתה ז לילדה השקטה שאני היום בכיתה י,הספיק לי לשבור את הראש בקשר ללמה נהייתי כלכך שקטה ומה זה השינוי המוזר הזה פתאום,הייתי מאושרת יותר כשהייתי מפריעה בשיעורים ועושה ואומרת מה שאני רוצה,היום אני פוחדת,אני שקטה בכיתה.ואז מגיעה ההפסקה,שאני כלכך מפחדת ממנה,העשרים דקות הכי ארוכות ביום,פעמיים ביום.לשבת לבד מסביב לקבוצות של אנשים,שמדברים וצוחקים,אני יושבת לבד,עם האוזניות,ומנסה להראות עסוקה,מקווה שמישהו ישים לב אליי או יפנה.ומדי דקה מעלה את העיניים למעלה לשעון בטלפון.לפעמים אני מנסה להבין מה שונה בי,מכל השאר,למה הם ולא אני,למה הם יותר טובים ממני,שלא תטעו,אני לא אילמת לגמרי בבית ספר,יש לי חברה או שניים,אבל אני חושבת שפשוט לא כיף איתי,שמעתי הכל,אני שלילית מדי,אני צריכה לשנות גישה,אני צריכה פשוט לדבר.אנשים אומרים לי לשנות גישה ולא נותנים עם זה הוראות הפעלה,פשוט "לשנות גישה" כיאלו אני יודעת למה הם מתכוונים.איך?מאיפה להתחיל?לפעמים אני מתחילה לבכות בבית ספר,ואני הולכת לשירותים.זה כלכך פאקינג קשה,לשרוד שם יום ועוד יום,וכל יום הוא מבוזבז,לאף יום אין משימות מבחינתי,סתם עוד יום ששתקתי,ולא יכלתי לעשות שום דבר בנוגע לזה.אתם תגידו שלמשפחה שלי אכפת ממני.אני לא אוהבת אותם,אני לא אוהבת את אמא שלי,אני שונאת אותה אפילו,היא בן רע,אתם לא יודעים מה היא עשתה לי.ואני לא אפתח את זה.לי ולאחותי אין קשר טוב כלכך,האחים שלי קטנים,הם בסדר,גם אבא שלי.אבל אנשים פשוט לא אוהבים אותי,יש משהו בי שדוחה אותם,הגישה שלי לחיים,ואני יודעת איך לשנות את זה.ואין בי כוחות להלחם בעצמי,זה מיותר.