למה אכפת לי כל כך מה אחרים חושבים עליי? איך לעשות שלא יהיה לי אכפת?

פשוט ללכת על כל הקופה ולעשות אתזה.
תמיד.
לעשות מה שאת אוהבת יוביל בסופו של דבר לחיזוק הבטחון שלך.

אולי בגלל חוסר בטחון עצמי,
תעמדי על שלך, תגידי לעצמך שאת אוהבת את איך שאת וזה שאת אוהבת לא אמור להשפיע עלייך מה שאחרים אומרים

שואל השאלה:
כן, אבל אנשים סביבי כל כך ביקורתיים.
כשאני עושה מה שאני אוהבת עושים לי פרצוף. במיוחד המשפחה שלי.

כל יום קחי מישהו ותבעטי אותו מצוק, זה יבוא לך מתישהו

שימי זין. סליחה על הביטוי
אם לא תעשי מה שאת אוהבת אף אחד לא יעשה אתזה בשבילך
זה החיים שלך ולא שלהם.

הרבה פעמים זה נובע מחוסר בטחון
להבין שאף אחד לא מושלם וזה מה שעושה את כולם מיוחדים וכמו שאמרו זה החיים שלך וחיים פעם אחת אז לנצל את זה בדברים החשובים באמת

שואל השאלה:
אני אספר לכם את הסיפור שלי:

אני מגיל צעיר כותבת סיפורים. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. תמיד יש לי מה לכתוב. אלא שבצבא זה נורא קשה (אפשרי, אבל קשה) גם לכתוב סיפור וגם להתעסק בכל הדברים של התפקיד. כי זה תמיד מתנגש אחד עם השני. תמיד.
הלב שלי נוטה לכיוון הכתיבה. אני יודעת שאני טובה בזה, אני יודעת את זה.
אבל המשפחה שלי-הם קוראים לי אובססיבית, כשאני כותבת הם באים ומכבים לי את האור בחדר, או נכנסים ומפריעים לי או דופקים בדלת. הייתי אמורה להשתחרר, חתמתי לעוד חודשיים רק כי הם עשו לי פרצוף ואמרו :"מה תעשי? תשבי בבית ותכתבי".
הם גורמים לי להרגיש נורא חסרת בטחון במה שאני אוהבת לעשות. כאילו זה לא חשוב, ואין בזה עתיד.

תעשי מה שבאלך מבלי המחשבה שמישהו ישפוט אותך. החולצה הזאת נראית טיפה מוזר אבל את מתה עליה, תלבשי אותה! באלך להתנדנד על הנדנדה אחרי תקופה, לכי על זה. את רוצה להתנדב איפשהו אבל חברות שלך אומרות שזה בזבוז זמן, לכי בכל זאת. זאת הדרך שלך תעשי מה שבראש שלך.

אני גם כותבת ולדעתי זה אחלה תחביב.
גם לי יצא שהעירו על דברים בחיים (בחיים לא העירו לי על כתיבה שמעתי רק מחמאות) והקשבתי לעצמי, אהבתי מאוד את מה שעשיתי ואני לא מתחרטת על שום דבר.
אלה חיים שלך ותעשי מה שאת אוהבת ועושה לך טוב.

אני מבין אותך תעשי מה שבא לך אבל אין כל כך דרכים להסתתר מביקורות אני יכול להציע לך פשוט "תפתחי עור של פיל" או שתאהבי את הכאב שמבקרים אותך (זה מה שאני עשיתי) ותעשי דווקא ואם זה עולה על חברות או שהקראש לא מדבר/ת איתך תמשיכי לאט לאט אנשים יתחברו לאופי שלך

שואל השאלה:
בצבא תמיד מפריעים לי לכתוב. אני לא יכולה עם זה.

תקשיבי אנשים בחיים לא יבינו אותך. הם אפילו לא מבינים את עצמם. פשוט תעשי מה שבאלך ותיהי בטוחה בעצמך. אני יודעת שזה קשה אבל כל האנשים הכי מצליחים ובטוחים בעצמם פשוט לא שמים על אף אחד למען האמת. הם יודעים הכי טוב מה הדרך שלהם. אני יודעת שזה קשה אבל זה לוקח זמן.. וגם אני שאלתי אנשים 'אדישים' שאני מכירה והם ענו לי שאחרים פשוט לא מעניינים אותם.. אולי תתחילי לחשוב ככה

אנשים תמיד מרכלים תמיד מדברים תמיד מסתכלים על אחרים ותמיד אוהבים לדבר על אחרים זה לא משנה אם תעשה טוב או רע בכל מקרה ידברו עליך.תחיה את החיים שלך כמו שאתה רוצה אני נניח לא אוהבת להתלבש בצורה מסוימת שלא מקובלת בחברה שאני נמצאת בה ופותחים עיניים מניחה שמרכלים עליי בשושו כי אני מתלבשת אחרת שירכלו זו אני טייק איט אור ליב איט ממש לא אכפת לי מה אנשים חושבים כל עוד לי טוב שימי את עצמך בעדיפות ראשונה.העיקר שלך יהיה טוב

לא יודעת מה אצלך, אבל אצלי הזמן עשה את שלו
התיכון זה בועה כל המעמדות שם הם שקר
יצאתי מהתיכון ואני משת*נה עליהם בקשת :)
מצאתי את האנשים הקרובים שלי וכל אחד מוצא את הפינה שלו
יש גם את הידיעה הזאת שכולם מדברים על כןלם וזה בסדר אבל תמצאי את המעגל שלך והכל טוב

שואל השאלה:
אני בצבא..

ומה היציאות שלך בצבא? איך את עם האנשים שם?
בעצם מצד מי את מרגישה שאשכרה מדבר עלייך

אספר לך עובדה מעניינת. ידעת שמטוס, כדי להמריא משדה התעופה, צריך כמה שיותר רוח נגדו - אמיתי לחלוטין. מטוס, כדי שהוא ימריא לשמיים, צריך כמה שיותר כוח נגדו, ככה הוא יוכל להמריא בבטחה.
אותו דבר בני אדם - את צריכה לקחת את מה שאנשים אומרים, לטוב ולרע, כדחיפה בשבילך. יש לי אמונה שמשרתת אותי בחיים, שכולם רוצים שאני אצליח - גם אלו שלא יודעים את זה.

לעשות כל פעם משהו שאת חשבת שאת לא מסוגלת.
להתחיל מדברים קטנים לדוגמא לשים בגד שאת אוהבת ומפחדת שיבקרו אותך עליו, או לעלות רעיון אם יש לכם פעילות.
וכשהמחשבות המטרידות על מה שאחרים חושבים עלייך מתחילות תגידי לעצמך שהם יחשבו עלייך דברים גם את יושבת בשקט ושלא לכולם יש זמן לבקר אחרים על שטויות ולשפוט, אלו שיש להם יותר מדי זמן פנוי וקנאה בלב יעשו זאת.
תזכרי שאת חיה את החיים בשבילך ולא בשביל אחרים, את לא חיה בשביל לרצות אותם. את חיה בשביל להביע את עצמך ולהנות מהחיים שלך ולא להיות מוגבלת בתזוזה שלך בגלל שאת חוששת מביקורת של אחרים.
גם אותם אנשים שאת חושבת שהם הכי בעלי ביטחון התחילו מ0,גם הם כמוך צברו לאט לאט ביטחון -כל אחד בקצב שלו כמובן אבל בסופו של דבר הם הגיעו לאותה תוצאה.
אני אתן לך דוגמא אני כל החיים שלי הלכתי עם שיער אסוף ופתאום החלטתי בכיתה יא שאני רוצה להתחיל ללכת עם פזור בעיקרון בגלל שרציתי להאריך את השיער, פחדתי שיחשבו שאני איזו מוזרה ושיהיו בהלם כי בחיים לא ראו אותי עם פזור ובאותו בוקר שבאתי עם פזור לא הצלחתי להרים את הפנים מהרצפה מרוב שהתביישתי, ויום אחרי זה חזרתי לאסוף. אבל זה כן נתן לי פוש לפזר אותו שוב,ואז התרגלתי ללכת פזור.
ועד כמה שזה נשמע טיפשי זה העצים לי את הביטחון ממש. הרגשתי יפה יותר.

רק את יכולה לשנות את זה, אף עצה פה לא תוכל לעזור אם את בעצמך לא תרצי לשנות את עצמך.
תחשבי על זה ככה, תסתכלי על המצב שלך עכשיו - את כל כך מיואשת ובדאון ברמה שחתמת לעוד חודשיים בצבא במקום להשתחרר רק בגלל שכמה אנשים שקוראים לעצמם משפחה שלך מזלזלים בכתיבה שלך?
אני בטןח שאת לא מרוצה מהמצב הזה. אז תגידי לי, את עדיין רוצה להשאר במצב הזה? במצב שבו הם "מכתיבים" לך מה לעשות או יותר נכון מה לא לעשות?
יש מליוני ספרים ידועים ויש מליוני סופרים שהתפרסמו וידועים בכתיבה שלהם עם המון קוראים. בגלל כמה אנשים שאפשר לספור אותם על האצבעות את משנה את כל סדר הזמן שלך ואת כל סדרי העדיפויות שלך וזורקת את התחביב שלך לפח?
את מרוצה מהמצב הזה?
את רוצה למצוא את עצמך בעוד עשר או אפילו עשרים שנה מהיום עם אותו מצב שבו אחרים מכתיבים לך מה כן מותר לעשות ומה לא?
ההחלטה הזאת היא שלך.
הם יכולים לדבר גם עוד עשרים שנה. העיקר שאת תעשי את מה ש*את* אוהבת ורוצה לעשות, בכל זאת, אלה החיים שלך.

שואל השאלה:
אני לא זורקת את התחביב שלי לפח. ממש לא. פשוט זה פוגע בי מאוד.
אני רוצה להשקיע בסיפור שלי, כי אני יודעת בלב שלי שאני נועדתי להיות סופרת. מה עוד אני יכולה לעשות? אני אוהבת מילים. אני בכללי לא מרוצה מהמצב. אני רוצה לעשות מה שטוב לי, כמו פעם. כמו בבית ספר שעשיתי מה שבא לי.