נמאס לי מהמשפחה שלי..זה הגיע למצב שאני רוצה ללכת לחברים , רק בשביל לא להיות בבית.

ניסית לדבר איתם על זה?

מכירה תמצב שלך הייתי בו משהו כמו שנה
הייתי נמנעת מללכת הביתה הייתי גרה אצל חברים פשוט
מצד אחד יש לזה פלוסים זה מלמד אותך להיות עצמאית בגיל קטן
אבל זה קשה שלכל החברים יש קשר טוב עם ההורים ולך אין
ממליצה לך לדבר עם ההורים שלך על איך שאת מרגישה, שווה לנסות לפחות לא?

אל תדאגי זה יעבור אם תספרי להם או שתכתבי להם כמו שאני עשיתי.
תכתבי הכל על דף

שואל השאלה:
עם אבא שלי זה יותר גרוע...כל פעם מחדש אומר סליחה ויום למחרת שוב פעם קורא לי מפגרת .
כל החברים שלי בשוק מההורים שלי...ואני מתביישת כבר עם זה שכל פעם מחדש אני מבטלת עם חברים רק כי ההורים לא מרשים לי לצאת.
אני מרגישה כלואה.

מבינה אותך, גם אני שאלתי פה שאלה על זה.
אני כתבתי להם מכתב, הבאתי לאבא שלי וברחתי.
אחרי זה בכינו ביחד והכל השתפר, ממליצה לך לעשות את זה.
אף הורה לא רוצה שהילד שלו ירגיש ככה

שואל השאלה:
כן ניסיתי.
הם רק צעקו ואמרו שלא אכפת להם.
ואז שוב...בכיתי.
למשל היום, אני רציתי לנסוע לחבר שלי על אופניים. (פחות מעשר דקות נסיעה)
ולא הרשו לי כי הם אומרים שזה רחוק מידי ושחבר שלי מנצל אותי כי אני זו שכל פעם באה אליו.
נכון אני כל הזמן באה אליו . אבל זה רק בגלל שלא באלי להיות בבית. תודה רבה אבל לא רוצה להביא חברים הביתה וליראות איך אבא שלי קורא לי מטומטמת או מפגרת ליד החברים שלי.
כל השנים האלה אני חסרת ביטחון רק בגללם.
אם לא הייתי מקשיבה להם והייתי עושה מה שאני רוצה הייתי יכולה להיות מאושרת.
אבל נגיד למשל אפילו החלום שלי הוא להיות רופאה או להתעסק ברפואה.
וגיליתי שבגיל שלי אפשר כבר להתחיל להתנדב למדא.
איך שאמרתי את זה לאמא שלי היא אמרה לי " אויש אל תבלבלי לי את השכל ועזבי אותי כבר "
איזה כייף לשמוע כאלו מילים מאמא שלי ..שדרך אגב מודעת לזה שזה החלום שלי...