אמא שלי חולה בסכרת, ברמה שהיא לא יכולה להתקלח לבד, אני לא זוכרת כמה שנים היא חולה בזה

אבל ב6 שנים האחרונות זה החמיר ממש, עכשיו אני בת 22.. ואני לא מקלחת אותה , והיא לפעמים מבקשת שאני אצבע לה את השיער. ואני עושה את זה , אבל רוב הזמן אני דוחה את זה כי אין לי כוח, ובא לי פשוט למות... היא צריכה לבקש ממני שאני אקלח אותה, בת אחרת הייתה עושה את זה בכל יום מבלי שהאמא תצטרך לבקש בכלל, אני בת איומה, ואני יודעת את זה... אני לא יודעת למה, או שאני עצלנית, או שאני לא מקבלת את המצב הזה שהיא צריכה עזרה, והאמת שבקושי יש לי כוח לעצמי.. אני מעידה על עצמי שאני בן אדם דכאוני אפילו.. אני לא אתחיל לפרט למה, אבל אני מרגישה שזה גדול עלי, היא לא התקלחה כבר שבועיים, והאמת שאני עובדת וחוזרת לבית גמורה בכל יום, ואבא שלי לא מטפל בה גם, הוא מביא לה אוכל לחדר ותרופות והכל, אבל לא מקלח אותה, וכולם באים אליי, כל האחים שלי מאשימים אותי, ולא מדברים עם אבא שלי על זה בכלל.. עוד מעט תהיה עוזרת בבית, אבל מה אני יכולה לעשות עם ההרגשה הזאת שאני בת מגעילה? אני אוהבת את אמא שלי אבל לא ככה בת אוהבת מתנהגת.. אני כבר לא יודעת מי אני, אני בחיים לא אסלח לעצמי על איך שאני מתנהגת, שאני לא עוזרת ולא נותנת מעצמי , אני בטוחה שאם זה היה הפוך היא הייתה עושה הכל בשבילי... אני מרגישה רע בטירוף.. מה אתם חושבים על כל זה? ומה לעשות עם עצמי ? אני בכיתי עכשיו בטירוף כי הרגשתי כמה המצב הזה מזעזע ואני לא מבינה מה עובר עלי ובכלל לא מצליחה להסתכל למציאות הזאת בעיניים