7 תשובות
תנסי להתחיל לאכול אוכל בריא והכי חשוב לא להרעיב את עצמך ולאהוב את עצמך כמו שאת אפילו אם לא תרזי
אם את לא תאכלי מסודר וקבוע את תמשיכי להיות תקועה בבולמוסים.
המוח צריך להתרגל לאוכל ולא לרעב ואז לא יהיה צורך ותחושה של בולמוס
המוח צריך להתרגל לאוכל ולא לרעב ואז לא יהיה צורך ותחושה של בולמוס
שואל השאלה:
אני ממש מרגישה כאילו אני לא יכולה לצאת מזה.
אני מרגישה כאילו אני סתם מוותר לעצמי ואני חלשה אם אני אנסה לצאת מזה ובאלי לצאת מזה אבל מצד שאני ממש ממש לא באלי ואני די אוהבת את ההפרעות אכילה(חוץ מהבולמוסים) ואני לא יודעת מה לעשות
אני ממש מרגישה כאילו אני לא יכולה לצאת מזה.
אני מרגישה כאילו אני סתם מוותר לעצמי ואני חלשה אם אני אנסה לצאת מזה ובאלי לצאת מזה אבל מצד שאני ממש ממש לא באלי ואני די אוהבת את ההפרעות אכילה(חוץ מהבולמוסים) ואני לא יודעת מה לעשות
אנונימית
תהי חזקה
היי יקרה!
נשמע שמה שאת עוברת ממש לא פשוט ומאוד מתסכל. ראיתי שכתבו פה בתשובות שאת צריכה לאכות באופן קבוע ואז לא יהיה את הדחף הזה לבולמוס, וזה נכון כי בבולמוס בגוף בעצם דורש את מה שהוא לא קיבל ואם הוא יקבל את המזון שהוא צריך, לא יהיה לו את הצורך בבולמוס. אבל ברור לחלוטין שאי אפשר ביום אחד לשנות את הכל, ביום אחד להתחיל לאכול מאוזן ולצאת מזה. מהשאלה לא הצלחתי לחלוטין להבין באזיה הפרעה מדובר, אבל בכל מקרה כל הפרעת אכילה שהיא מגיעה מסיבה מסויימת ולרוב אפילו יותר מסיבה אחת. למשל- קשיים במשפחה, דימוי עצמי נמוך, חוסר אהבה ויחס במהלך החיים, קשיים חברתיים, רצון לשליטה שנובע מתחושה של חולשה ועוד אין סוף סיבות. וגם אצלך יש לכך סיבות רבות. לכן, קשב מאוד פשוט לאכול מאוזן ולצתא מזה, כי הרי ההפרעה היא רק סמפטום של אותן בעיות ואותם קשיים והיא לא הבעיה עצמה. זה כמו שאני אשבור את הרגל, יעשו לי צילום של השבר ואז יתקנו אותו בפוטושופ ויגידו שהכל בסדר. כי הרי כלפי חוץ בתמונה עם הפוטושופ הכל יראה בסדר, אבל באמיתי יכאב לי מאוד ואני לא אצליח ללכת. כלומר, אי אפשר לטפל רק בסמפטום ובדרך שבה הקשים באים לידי ביטוי, אלא צריך במיוחד לטפל בקשיים עצמם. וכשתעשי את זה, לאט לאט תוכלי באמת לצאת מההפרעה.
אני רוצה לספר לך קצת על עצמי כדי שזה יוכל לעזור לך- לי הייתה הפרעת אכילה הרבה שנים ולרוב מה שהיה זה שהייתי אוכלת מאוד לא מאוזן למשל מרעיבה את עצמי ממש לאיזו תקופה ואז אוכלת בבולמוס מלא, לפעמים זה היה פחות לפעמים יותר חזק לפעמים קצת עבר ואז חזר אבל זה היה קיים לתקופה מאוד ארוכה (משהו באיזור 6 שנים). וכמו שאפשר להבין זה גרם לי לקושי נפשי מאוד גדול ולכן הייתי אומרת לעצמי המון דברים בסגנון "מחר אני מפסיקה" "זהו אני מתחילה לאכול מסודר!" "אני בחיים לא ארעיב את עצמי שוב ובחיים לא אוכל יותר מידי שוב" וכל מיני דברים בסגנון. חשבתי שביום אחד אני אצליח לצאת מזה אבל מה שקרה זה שנשארתי עם זה הרבה מאוד שנים. הייתי מנסה בכוחות עצמי לצאת מזה, לאכול מאוזן ונורמאלי וזה היה לפעמים מצליח לכמה ימים שהיו מאוד קשים נפשית ומהר מאוד היה חוזר לקדמותות זה גרם לי להרגיש נורא, לשנוא את עצמי, להגיש חלשה ולא טובה. קינאתי בערך בכל מישהי שהיא לא הייתה אני. כל יום התייאשתי מההפרעה מחדש יאמרתי לעצמי שאני מפסיקה את זה! אבל זה לא באמת אפשרי. אבל כשהתחלתי ללכת לטיפול ובאמת הבנתי טוב יותר את הקשיים שיש מאחורי זה את הסיבות שזה התחיל, אז יכולתי לטפל בזה והמצב השתפר באמת. לא עשיתי את עצמי בסדר ואכלתי בכוח כמו שצריך (כלומר לא טפלתי בסמפטום), אלא התחלתי לטפל בבעיות עצמן וככה ההפרעה מעליה בשתפרה (כי עם הבעיה עצמה משתפרת אז בלי מאמת גם הסמפטום, שזאת ההפרעה משתפר). וזה לא לקח יום או יומיים, זה לקח המון זמן והדרך לצאת מזה הייתה מלאה בקשיים ומשכולים. אבל תחשבי שלפני שהתחלתי לטפל בזה ניסיתי לצאת מזה כמה שיותר מהר בדרכים לא אמיתיות ושנארתי עם זה שנים. אבל כשהתחלתי לטפל בזה, אומנם זה לא היה מאוד מהיר אבל זה לקח פחות מהזמן שניסיתי לצאת מזה לבד בדרכי פלא. וכשבאמת טיפלתי בבעיות יכולתי להרגיש טוב יותר עם אכילה רגילה ומסודרת במקום להרגיש שזאת לא אני ושאני עושה את הדבר הלא נכון
אז בקיצור מה שאני רוצה להגיד, זה שחשוב מאוד הרבה יותר מכל דבר אחר, זה לאתר את הקשיים שיצרו את זה. לא להתרכז בהפרעה עצמה אלא במה שיצר אותה. כמובן שבשביל זה צריך מישהו מקצועי שמבין ויכול לעזור. אחרי שתמצאו את הגורמים האילו, תוכלו ביחד לטפל בהם בדרך הנכונה ולתת להם מענה נכון ובריא, וכך הצורך בהפרעה יקטן ויקטן כל פעם עוד ועוד. ההפרעה בעצם באה לענות על משהו מסויים בצורה עקיפה ולא מספקת, וכשהדבר הזה יקבל מענה אמיתי, לא יהיה בה צורך יותר! וחשוב מאוד- תתני לזה זמן! זה תהליך לא ק ל ולפעצים לוקח זמן אבל הזמן הזה יקר וחשוב ושווה כל שנייה! תני לעצמך את הזמן לעבור תהליך, להשתנות, להבין ואל תכריחי את עצמך לקפוץ למקומות שאת לא בהם כמו שאני עשיתי כי זה רק גורם לנפילות ולנזק בתווח הארוך. אני לא יודעת בדיוק בת כמה את אבל אם את בגיל שאת בבצפר, הייתי מאוד ממליצה לדבר על הנושא עם היועצת וביחד לראות למי אפשר להפנות אותך, או לדבר עם אמא שלך או מורה שאת מרגישה איתה בנוח. אם את כבר גדולה יותר אולי תוכלי אפילו בעצמך לברר על מקומות שמהם תוכלי לקבל עזרה.
אם את רוצה את מוזמנת בכיף לדבר איתי לספר לי מה קורה ומה את חושבת שגורם לזה, כי אני גם וחוויתי משהו דומה ואני אשמח לעזור! מוזמנת תמיד לפרוק ולשתף אני פה. כתבתי גם רשימה של סיבות שבגללן ההפרעה התחיל אצלי לפי דעתי, אז דברי איתי אם תרצי דאני אשלח לך כי אולי זה יוכל לעזור לך להבין את עצמך.
אני רוצה להגיד לך כל הכבוד לך שאת מצליחה להתמודד עם הקושי העצום הזה, ושאת ממשיכה להלחם למרות הקושי. שתדעי לך שמהחושך יוצא אור וגם אם עכשיו מאוד קשה, זה עוד עתיד להשתפר. ובספו של דבר את תוכלי אפילו לראות איך ההתמודדות הזאת עזרה לך ובנתה אותך. אומרים שרק מי שראה את החושך יוכל באמת להנות מהאור כי הוא יודע למה להשוות. אז שתדעי שדווקא בגלל המקומות החשוכים שאת נמצאת בהם, את תוכלי לראות את האור ולהנות ממנו.
מקווה שהצלחתי לעזור אוהבת המון
נשמע שמה שאת עוברת ממש לא פשוט ומאוד מתסכל. ראיתי שכתבו פה בתשובות שאת צריכה לאכות באופן קבוע ואז לא יהיה את הדחף הזה לבולמוס, וזה נכון כי בבולמוס בגוף בעצם דורש את מה שהוא לא קיבל ואם הוא יקבל את המזון שהוא צריך, לא יהיה לו את הצורך בבולמוס. אבל ברור לחלוטין שאי אפשר ביום אחד לשנות את הכל, ביום אחד להתחיל לאכול מאוזן ולצאת מזה. מהשאלה לא הצלחתי לחלוטין להבין באזיה הפרעה מדובר, אבל בכל מקרה כל הפרעת אכילה שהיא מגיעה מסיבה מסויימת ולרוב אפילו יותר מסיבה אחת. למשל- קשיים במשפחה, דימוי עצמי נמוך, חוסר אהבה ויחס במהלך החיים, קשיים חברתיים, רצון לשליטה שנובע מתחושה של חולשה ועוד אין סוף סיבות. וגם אצלך יש לכך סיבות רבות. לכן, קשב מאוד פשוט לאכול מאוזן ולצתא מזה, כי הרי ההפרעה היא רק סמפטום של אותן בעיות ואותם קשיים והיא לא הבעיה עצמה. זה כמו שאני אשבור את הרגל, יעשו לי צילום של השבר ואז יתקנו אותו בפוטושופ ויגידו שהכל בסדר. כי הרי כלפי חוץ בתמונה עם הפוטושופ הכל יראה בסדר, אבל באמיתי יכאב לי מאוד ואני לא אצליח ללכת. כלומר, אי אפשר לטפל רק בסמפטום ובדרך שבה הקשים באים לידי ביטוי, אלא צריך במיוחד לטפל בקשיים עצמם. וכשתעשי את זה, לאט לאט תוכלי באמת לצאת מההפרעה.
אני רוצה לספר לך קצת על עצמי כדי שזה יוכל לעזור לך- לי הייתה הפרעת אכילה הרבה שנים ולרוב מה שהיה זה שהייתי אוכלת מאוד לא מאוזן למשל מרעיבה את עצמי ממש לאיזו תקופה ואז אוכלת בבולמוס מלא, לפעמים זה היה פחות לפעמים יותר חזק לפעמים קצת עבר ואז חזר אבל זה היה קיים לתקופה מאוד ארוכה (משהו באיזור 6 שנים). וכמו שאפשר להבין זה גרם לי לקושי נפשי מאוד גדול ולכן הייתי אומרת לעצמי המון דברים בסגנון "מחר אני מפסיקה" "זהו אני מתחילה לאכול מסודר!" "אני בחיים לא ארעיב את עצמי שוב ובחיים לא אוכל יותר מידי שוב" וכל מיני דברים בסגנון. חשבתי שביום אחד אני אצליח לצאת מזה אבל מה שקרה זה שנשארתי עם זה הרבה מאוד שנים. הייתי מנסה בכוחות עצמי לצאת מזה, לאכול מאוזן ונורמאלי וזה היה לפעמים מצליח לכמה ימים שהיו מאוד קשים נפשית ומהר מאוד היה חוזר לקדמותות זה גרם לי להרגיש נורא, לשנוא את עצמי, להגיש חלשה ולא טובה. קינאתי בערך בכל מישהי שהיא לא הייתה אני. כל יום התייאשתי מההפרעה מחדש יאמרתי לעצמי שאני מפסיקה את זה! אבל זה לא באמת אפשרי. אבל כשהתחלתי ללכת לטיפול ובאמת הבנתי טוב יותר את הקשיים שיש מאחורי זה את הסיבות שזה התחיל, אז יכולתי לטפל בזה והמצב השתפר באמת. לא עשיתי את עצמי בסדר ואכלתי בכוח כמו שצריך (כלומר לא טפלתי בסמפטום), אלא התחלתי לטפל בבעיות עצמן וככה ההפרעה מעליה בשתפרה (כי עם הבעיה עצמה משתפרת אז בלי מאמת גם הסמפטום, שזאת ההפרעה משתפר). וזה לא לקח יום או יומיים, זה לקח המון זמן והדרך לצאת מזה הייתה מלאה בקשיים ומשכולים. אבל תחשבי שלפני שהתחלתי לטפל בזה ניסיתי לצאת מזה כמה שיותר מהר בדרכים לא אמיתיות ושנארתי עם זה שנים. אבל כשהתחלתי לטפל בזה, אומנם זה לא היה מאוד מהיר אבל זה לקח פחות מהזמן שניסיתי לצאת מזה לבד בדרכי פלא. וכשבאמת טיפלתי בבעיות יכולתי להרגיש טוב יותר עם אכילה רגילה ומסודרת במקום להרגיש שזאת לא אני ושאני עושה את הדבר הלא נכון
אז בקיצור מה שאני רוצה להגיד, זה שחשוב מאוד הרבה יותר מכל דבר אחר, זה לאתר את הקשיים שיצרו את זה. לא להתרכז בהפרעה עצמה אלא במה שיצר אותה. כמובן שבשביל זה צריך מישהו מקצועי שמבין ויכול לעזור. אחרי שתמצאו את הגורמים האילו, תוכלו ביחד לטפל בהם בדרך הנכונה ולתת להם מענה נכון ובריא, וכך הצורך בהפרעה יקטן ויקטן כל פעם עוד ועוד. ההפרעה בעצם באה לענות על משהו מסויים בצורה עקיפה ולא מספקת, וכשהדבר הזה יקבל מענה אמיתי, לא יהיה בה צורך יותר! וחשוב מאוד- תתני לזה זמן! זה תהליך לא ק ל ולפעצים לוקח זמן אבל הזמן הזה יקר וחשוב ושווה כל שנייה! תני לעצמך את הזמן לעבור תהליך, להשתנות, להבין ואל תכריחי את עצמך לקפוץ למקומות שאת לא בהם כמו שאני עשיתי כי זה רק גורם לנפילות ולנזק בתווח הארוך. אני לא יודעת בדיוק בת כמה את אבל אם את בגיל שאת בבצפר, הייתי מאוד ממליצה לדבר על הנושא עם היועצת וביחד לראות למי אפשר להפנות אותך, או לדבר עם אמא שלך או מורה שאת מרגישה איתה בנוח. אם את כבר גדולה יותר אולי תוכלי אפילו בעצמך לברר על מקומות שמהם תוכלי לקבל עזרה.
אם את רוצה את מוזמנת בכיף לדבר איתי לספר לי מה קורה ומה את חושבת שגורם לזה, כי אני גם וחוויתי משהו דומה ואני אשמח לעזור! מוזמנת תמיד לפרוק ולשתף אני פה. כתבתי גם רשימה של סיבות שבגללן ההפרעה התחיל אצלי לפי דעתי, אז דברי איתי אם תרצי דאני אשלח לך כי אולי זה יוכל לעזור לך להבין את עצמך.
אני רוצה להגיד לך כל הכבוד לך שאת מצליחה להתמודד עם הקושי העצום הזה, ושאת ממשיכה להלחם למרות הקושי. שתדעי לך שמהחושך יוצא אור וגם אם עכשיו מאוד קשה, זה עוד עתיד להשתפר. ובספו של דבר את תוכלי אפילו לראות איך ההתמודדות הזאת עזרה לך ובנתה אותך. אומרים שרק מי שראה את החושך יוכל באמת להנות מהאור כי הוא יודע למה להשוות. אז שתדעי שדווקא בגלל המקומות החשוכים שאת נמצאת בהם, את תוכלי לראות את האור ולהנות ממנו.
מקווה שהצלחתי לעזור אוהבת המון
שואל השאלה:
מזתומרת יותר קיצונית?
אוףף אבל אני כל כך מפחדת לעלות במשקל.
אכלתי היום את הסנדוויץ שההורים שלי הכינו לי בין הפעמים הראשונות בתקופה הזאת שאני אוכלת בבוקר בכלל אבל אני כל כך מתחרטת על זה ובא לי להקיא. אני מתחרפנת
מזתומרת יותר קיצונית?
אוףף אבל אני כל כך מפחדת לעלות במשקל.
אכלתי היום את הסנדוויץ שההורים שלי הכינו לי בין הפעמים הראשונות בתקופה הזאת שאני אוכלת בבוקר בכלל אבל אני כל כך מתחרטת על זה ובא לי להקיא. אני מתחרפנת
אנונימית
תאמיני לי, אפשר לצאת מזה,ובתוך תוכך את יודעת שזה לא יכול להמשך לנצח, זה מתיש וזה קשה. כולם בסך הכל רוצים לקום בבוקר עם תחושה טובה ולא לחשב קלוריות באובססיה ושיהיה להם בינג' מטורף. רוצים רק שיהיה בסדר.
אי אפשר להפטר מבולמוסים כל כך בקלות אני חייבת להגיד לך, לי לקחת לפחות שנה אבל כי אצלי אני מאוד קיצונית בחשיבה שלי אז זה דיי הגיוני. אני מאמינה שלך יהיה יותר קל, די בטוחה.
תתחילי לאכול לאט לאט, לא דברים שיגרמו לך להרגיש רע, לאט לאט.
אי אפשר להפטר מבולמוסים כל כך בקלות אני חייבת להגיד לך, לי לקחת לפחות שנה אבל כי אצלי אני מאוד קיצונית בחשיבה שלי אז זה דיי הגיוני. אני מאמינה שלך יהיה יותר קל, די בטוחה.
תתחילי לאכול לאט לאט, לא דברים שיגרמו לך להרגיש רע, לאט לאט.