בנים ובנות, או בקיצור בני אדם. כנסו

עייפתי ממנו,
בגלל שהוא כל מה שיש לי ולא אוכל לחיות בלעדיו, ובגלל שאני אוהבת אותו ובגלל שאין לי אהוב נוסף מלבדו...
אם הוא יתחיל לחשוב על לעזוב אני אתחיל להתגעגע עוד מהצעד הראשון,
ועם כל זאת הוא צוחק לי בפנים..כשאני אומרת לו את זה. אני מוחה את הדמעות ושוכחת מזלזלו, כי אני אוהבת אותו, וזה מה שאני אומרת לעצמי, אין בושה באהבה..
אני מקבלת מעט אהבה ממנו
ועדיין סובלת בגלל אהבתי אליו..
מתי הוא יבין, שאין לי ברירה אלא לאהוב רק אותו(?)
ואם אני שותקת זה רק כי אני לא רוצה לאבד את חיי לצידו...אני יכולה לחיות רק בין זרועותיו..
למה כל עיסוקו בעולם הזה הוא להוכיח שאני לא חשובה לו?
דעתו היחידה שמתקבלת, איתו אין לי עמדה להתבטא..אני מבלה את חיי לרצות אותו ולא את הכבוד העצמי שלי, ותוך כדי כך איבדתי את הסובבים שלי):

איך זה בתור סיפור אהבה ל"לא ראוי לאהבה שלי"?