אתם מתחברים לכתיבה הזאת? איך הכתיבה שלי לדעתכם? לסיפור

דלת הפלדה חרקה בעוצמה והסעירה את כל כולם ממקומם, ולאט לאט אור של שמש התחיל לחדור לבית היתומים, כיסיתי את עיני,
מרגיש כמו ערפד שלא יכול לסבול את אורה של השמש, מה שכל כך רציתי, רק להישרף בקרניה, ולו לרגע, לצאת אל האוויר הפתח, זה שנאסר עלי לצאת אליו עוד מאז שטלטלתי את הלול הרך באצבעותיי הקטנות. שמש, חיים, העיניים של כולם ברקו, זרחו לפתע כשאור השמש מילא אותן, ואותו חיוך שראיתי עכשיו על פניהם של אחיי, נהפך לצל דק של עצב בעיניים ברגע שהוילון חזר להסתיר את דלת הפלדה. כל מה שהספקנו לראות בזמן הקצר הזה חלף מול עינינו כמו חלום - היה שם דשא בחוץ, בדיוק כמו בסרטים, ושמים, שלא עשויים מפלדה, או מעץ חרוק, והיו שם עצים, עצים אמיתיים, ויכולתי להישבע שאפילו ראיתי על השביל ממש ברגעים אלה כלב מטייל עם בעליו, כמו בסרט אמיתי. וכל התהיות התחילו להציף אותי כשמבטי הצטלב עם של לאו, כאילו חלקנו את אותם מחשבות טלפתית. יש בחוץ אנשים רבים, אולי אלפים, שמטיילים שם עם הכלב שלהם או מטיילים על הדשא, רואים בניינים, ואתה יכול לדמיין לעצמך מה זה מעלית? זה כמו חללית ממש. לא כמו שאנחנו רואים אותה בסדרה על גבי מסך קר וקודר. אתה יכול לדמיין לעצמך חיים כאלה? והמבט שלו, היה ממוקד כל כך. מבט שאומר כן, פיטר. אני רוצה לדמיין חיים כאלה, אבל אני לא יכול. והעצב בעיניים של כולם היה חזק מדי מכדי לדבר, אבל הבנו אחד את השני. ללא מילים, כי בעוד כמה רגעים שיפרידו בין הוילון המוסט לאור השמש, תיכנס לכאן, אל בית היתומים, הקורבן הבא. עד הסטת הוילון הבאה. שתחלוק איתנו את הכמיהה הבלתי מושגת, לנצח, עד הקורבן שאחריה. אם יהיה.
והיא מהלכת לה מתחת לוילון ונחשפת בשלמותה בשמלה הלבנה ושיערה הזהוב שאסוף לשתי קוקיות, בחיוך תמים. לא יודעת באיזה גיהנום היא דרכה כרגע, כשהשטן מקבל את פניה. "שלום לך, איימי יקירה." לחשה לה מיץ' בחיוך רחב, ואנחנו קוראים אחריה ולוחשים בקול, בבת אחת. "ברוכה הבאה." אבל הלב שלי צועק רק דבר אחד ממה שאני אומר, דבר אחר. תיברחי.