אימא שלי לא לוקחת את הבעיות שלי ברצינות וצוחקת עליי..

תמיד כשרציתי שנלך לפסיכולוג היא אמרה בהבעת פנים זועפת "את? פסיכולוג? בשביל מה את צריכה פסיכולוג לעזאזל?" ורק האשימה אותי וצעקה עליי שכל מה שקורה לי זה באשמתי.
ואבא שלי לא רוצה להזמין כי הוא חושב שזה בולשיט וסתם בזבוז כסף.
אין לי חברים בבית ספר שאני יכולה לדבר איתם..
אני לבד. ונאלצת לסבול ולהילחם בבעיות שלי לבד כמה שיותר ומאשימה את עצמי בכך שיש לי את הבעיות האלה... כל יום מחדש אני נלחמת בשביל להרגיש משהו בשביל להיות נורמלית ולהסתיר את הכאב ככל שאפשר.. אבל בסוף מוציאה את הכל לתוך הכרית. בלילה..
אני מרגישה כמו מטומטמת שאני בכלל מתנהגת מוזר ושונה מכולם.. שאני לא יכולה להיות כמו כולם...
איך בכלל אפשר להמשיך לחיות ככה ולא להתייאש?!