למה אמנים/ציירים נוטים להיות אנשים בודדים?

חח כי רובנו שקטים. אבל זו הכללה כי ראיתי אנשים שמציירים והם קולניים

אולי כדי להתחבר לעצמם מבלי שיסיחו את דעתם.. אני לא חושב שזה בהכרח נכון לגבי כל האמנים, וגם אפילו לא לרובם.

כן רוב האמנים המפורסמים לא היו שקטים אני מנחשת שאפילו ההפך הגמור.

שואל השאלה:
גם אני מציירת ונוטה להיות לבד.. רציתי לדעת אם זה כולם ככה או שזה רק חלק

בקיצור, סיכמנו שאין קשר בין היות האדם יוצר/אומן/צייר לבין היותו שקט או בודד.
באופן טבעי העולם מתחלק לאנשים שמתבודדים ולכאלה שלא.

כנראה שכי החברה שלנו לא מעריכה אמנות, אז הם נפלטים לשוליים שלה. מעבר לזה, יש אנשים שאצלם הצורך ליצור אמנות נובע מתוך כאב, יכול להיות שהם פשוט אנשים בודדים מטבעם, אבל להיות בודד כרוך בסבל, והסבל הוא מה שגרם להם לפתח את נטיותיהם האמנותיות.

זה נכון שהרבה פעמים החברה לא
מעריכה אמנים, אבל גם הרבה פעמים זה הדדי, אמנים לא מעריכים את החברה ומעדיפים להתבודד ממנה. חלק ממה שמובע באמנות עשוי להיות ביקורת, ויכול להיות שאותם האמנים הם מלאי ביקורת כלפי החברה, או בזים לה, ולא רוצים להיות חלק ממנה.

האמת שככל שהמשכתי לכתוב את התשובה הבנתי שממש קשה לענות על שאלה כזאת. בסופו של דבר כל אמן הוא אינדיבידואל, ולכל אמן בודד יש את הסיבה שלו להיותו כזה. יש כל כך הרבה אפשרויות שמתקבלות על הדעת ללמה אמן יהיה אדם בודד, וכמובן שיש גם את האפשרויות שלא עולות בדעתנו, אבל מן הסתם יש גם כאלה.
וזה רק אם אנחנו לא מתייחסים לכל האמנים הלא-בודדים שיש.

האנשים האלה שאת מדברת עליהם אינם בודדים. הם משקיעים זמן במחשבות על מנת לעשות את מה שהם אוהבים. הם שקטים משום שהם מקשיבים ללא הרף לקולות שבראשיהם (במילים אחרות, המחשבות שלהם הרבה יותר פנטסטיות מהדיבור שלהם). הם זקוקים לזמן מה מהעולם המבולגן כדי לפתח את כשרונותיהם ולבצע את רעיונותיהם. אילו היו בעלי חיים מפלגתיים, הם היו מטפלים בהנגאובר כל הזמן.

כי הם דיכאוניים

אמנים הם אנשים עצובים כי הם חכמים. הם מבינים את המציאות

לא כולם דיכאוניים.

אמנים אמיתיים הם דיכאוניים או פשוט רק עצובים לרוב. הם יכולים להרגיש שמחה ולחייך והכל אבל הם תמיד ירגישו עצב. זה עובדה זה לא משהו שאני ממציאה. אני מציירת וכותבת בעצמי

ועל מה המינוסים זה פאקינג נכון תהיו אמיתיים עם עצמכם.

הם יכולים להיות שמחים אבל הם יודעים להרגיש עצב הכי טוב. אני לא יודעת להסביר...
בכל מקרה... הרבה מאוד אמנים/ ציירים נוטים לעצבות ולעיתים חריגות לדיכאון.
כמו וואן גוך או אימיי ויינאאוס, או אפילו ביילי אייליש. דבר שפחות שכיח במקצועות אחרים ובגלל זה הם נוטים להרגיש לבד.

אצלי זה תלוי

ואן גוך היה משוגע

כי צריך ריכוז מתוך ניסיון

אני חושבת שרוב האמנים מאוד מפותחים מבחינה ריגשית.
שמים לב לדקויות, להבעות פנים של אנשים (למשל דיוקן), לצבעים ולדברים היפים.
אולי בגלל זה הם מפתחים כישרון אמנותי ואוהבים לצייר..
אני לפחות ככה.
אני סובלת מחרדה חברתית קלה, ואני בנאדם נורא אמוציונלי ומאז ומתמיד אהבתי לצייר, ואולי דווקא בגלל זה.
אנשים עם חרדה חברתית שמים לב לכל הבעה שמצטיירת על פנים של אנשים, למשל כשהם מקמטים גבות או מהדקים שפתיים, וכל הבעה כזאת אני מפרשת כמשהו נגדי, זו בעיה פסיכולוגית אצלי.
אולי בגלל הבחינת יתר וביקורת יתר הזאת בי, אני מצליחה להעביר את הפרטים הקטנים בציור.
התגובה יצאה לי ממש עמוקה, אבל הכל בגדר הנחה xd