אני מתגעגע לאהבה שהייתה לי.. היחידה שהייתה לי

לפני שנתיים הייתי עם מישהי בקשר של 3 שנים. הייתי מאוהב בה בצורה שאני לא חושב שאף אחד אי פעם חווה, והיא בי.. כולם מסביבינו ידעו שזה מה שנקרא אהבה, המשפחות שלנו כבר הכירו זו את זו, כי ידעו שמה שיש בנינו יישאר כנראה לנצח.
כימיה שאי אפשר לתאר..
לפני נסיתי דברים, לא שללתי.. הייתי פתוח להכל, ופשוט לא עבד כלום.
הכל נקטע שהיא נהרגה.. מאז עברו שנתיים, אפשר לומר שבמשך חצי שנה הייתי שבור.. ואין מה לעשות אבל הבנתי שחייב להמשיך, לצאת מהבועה הזאת.. כי זה מה שהיא הייתה רוצה בשבילי - ואני בשבילה.
עם כל הקושי המחשבה הזאת דחפה אותי קדימה, דאגתי לעצמי והמשכתי הלאה כמעט כרגיל.. כן לפעמים יש רגעים שהעצב צף לו שוב.. אבל - נו טוב זה אנושי לא? בכל מקרה.. לקחתי ממש קדימה את המחשבה שהיא הייתה רוצה בשבילי רק טוב, נסיתי להכיר, לצאת.. גם נכנסתי לאיזה 2 קשרים שלא ממש החזיקו.
אנשים לא באמת יודעים מה זאת אהבה.. פעם אחת כמעט כעסתי על מישהי שאמרה לי שהיא אוהבת אותי. לא הייתה בנינו אהבה..
אני בחור שבסך הכל נראה טוב, חי טוב ומאוד אופטימי.. אבל אני מרגיש שלא תהיה לי אהבה בחיים.. ולא כי אני לא מאמין בה - אלא בגלל שכבר זכיתי להזדמנות המאוד חד פעמית הזאת, שלא לכולם יש, לא כולם זכו בה.. גם זוגות נשואים ובכללי - בספק שעשירית מהזוגות היו כמו שאני והיא היינו.
מה אתם חושבים? תהיה עוד הזדמנות? או שאחיה בידיעה שלא תהיה עוד אהבה כמו האהבה שהייתה לנו?