הייתי עכשיו בהצגה של כיתת תאטרון מהבית ספר שלי..

והם עשו את אל נקמות.
ואני מרגישה עכשיו את אותה הרגשה שיש לי תמיד כשאני רואה הצגות מהסוג הזה.
אני מקנאה בהן.
לא בשחקניות. בדמויות.
אני גם רוצה שיהיה לי סיפור כמו של הדמויות מההצגה.
אבל אני מרגישה שהחיים שלי פשוט משעממים. ששום דבר שאני אעשה לא ארגש אותי כמו שאני מרגישה שאני רואה הצגות.
הדמות הראשית היא בת של רב שמנהל בית בושת מתחת לבית שלהם והיא רוצה להיות חלק מהם. (והיא יוצאת עם אישה ומבטלת את הנישואים שלה עם גבר)
ואני מרגישה שאני גם רוצה.
אני לא רוצה את החיים הקשים.
אני רוצה את העונג שיש להן.
אני רוצה שתהיה לי סיבה לחיים.
שאני לא פה סתם ושאני לא חיה דרך מסוימת סתם.
אני רוצה גם להרגיש שיש לי מטרה שיש לי משהו לעשות.
אני רוצה גם לקום ולעמוד על שלי.
רק שאין לי על מה :(
זה מוזר?