תקשיבו אני לא רוצה שתצחקו עליי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני ככה ואני תמיד שואלת את עצמי מה לעזאזל לא בסדר איתי ואולי

שואל השאלה:
המשך:
הסתכלתי לאמא שלי ולאחים שלי בעיניים אבל פשוט לא היה להם אכפת מזה שליטרלי מפלצת לוקחת אותי ולעשות לי לא יודעת מה, הם פשוט יצאו משם בסבבה שלהם בהכי רגוע והשאירו אותי שם לבד. תמיד בחלק הזה של החלום התעוררתי. עכשיו תחשבו שהייתי ילדה קטנה! עכשיו כשאני באמת כותבת את זה והכל מול העיניים שלי, זה מזעזע אותי. טוב אז הבנתם את הפואנטה בקיצור הייתי מאוד מוטרדת בתור ילדה קטנה, הייתי בטוחה שמכשפות קיימות ובכל רגע מחט יכולה לצאת לי מהרגל, שסבא וסבתא של חברה שלי יכולים למות בכל רגע על ידי מכשפה ביער.. ועכשיו אם אתם שואלים אם סיפרתי את זה למישהו, אז לא, לא סיפרתי על החלומות שלי ועל זה שהייתי מוטרדת מזה לאף אחד. עם הזמן ועם השנים פשוט התחלתי לפתח לעצמי משהו בראש, אני לא יודעת אם זו הפרעה נפשית.. אבל פשוט התחלתי לשמוע קולות בראש והם אמרו לי לעשות כל מיני דברים, אבל לא אני לא מדברת על דברים מטורפים. אני אגיד לכם מה, זה קצת קשה לי להסביר את זה, מקווה שתבינו למה אני מתכוונת, אבל מה שהם אמרו לי זה בעיקר לכתוב מילים על האוויר. נגיד ראיתי טלוויזיה, כל כמה זמן אם הייתה מילה ש"משכה" אותי כזה הייתי צריכה לכתוב את זה באוויר. וגם היו לי כל מיני "טיקים" עם הצללית השחורה של האישונים (אם אתם מבינים על מה אני מדברת) וזה אולי נשמע סתם אבל באמת שזה חירפן לי את הפאקינג מוח אני הייתי אומללה ואפילו לא הבנתי שמשהו לא בסדר אצלי. כמובן שאם לא הייתי כותבת את המילה הקולות היו אומרים לי שאני "אמות" או משהו.. תחשבו שהייתי ילדה קטנה. זה היה ככה למלא שנים, באמת, לקח לי מלא זמן להתאפס על עצמי, אני חושבת שרק בכיתה ז או ו (היום אני בט') הבנתי שהכל בראש שלי ושאף אחד לא יתקע לי מחט ברגל או יהרוג אותי בשינה. עדיין לא החלמתי מזה לגמרי, עדיין יש לי "תיקים" פה ושם (מה שהסברתי לכם על הצללית השחורה) ועדיין יש לי קולות בראש אבל אם יש אני מתעלמת. עכשיו אני לא יודעת אם זה קשור אבל הייתי אנורקסית בכיתה ז וח ותחשבו שלאנורקסיות יש קולות בראש שאומרים להם לא לאכול, הקולות האלה פשוט החליפו את הקולות של המכשפות. סליחה שחפרתי וואו אבל אני באמת רוצה להבין אם אני היחידה.. באמת שאני לא ילדה מוזרה או אוטיסטית או משהו, אני נשבעת לכם שאני ילדה רגילה לגמרי ואני לא תוקפת אנשים או משהו, כל ההפרעות שלי מתרחשות בתוך הראש רק. אבל מישהו יכול להגיד לי מה הבעיה שלי?

שואל השאלה:
וואי חחחחח סורי על החפירה אבל אני אשמח אם תעזרו לי

הבעיה שלך היא שאת ממש ממש אוהבת לכתוב.
סתם עכשיו ברצינות אני לא קראתי הכל אבל אני בטוח שמי שיהיה מתחתיי ירשום תגובה הגיונית יותר

סליחהה קראתי חצי ונהיה לי מפחיד מדי בגלל השעה
בכל מקרה אני כן אנסה לענות לך, אין איתך שום בעיה, לכולנו יש סיוטים, וכמובן שהם משפיעים עלינו בצורה מסויימת במיוחד אם זה מגיל קטן. אני מציע לך ללכת אולי לפסיכיאטר ולבדוק את זה או שלפחות תשתפי את ההורים שלך, טוב שנפתחת ושיתפת כאן והצעד הבא זה לשתף את זה עם אנשים שאת סומכת עליהם, אני בטוח שהם יוכלו לעזור לך להתמודד עם זה.
בהצלחה.

שואל השאלה:
זה לא קשור לסיוטים, כנראה לא הגעת לחלק שבו כתבתי שפיתחתי לעצמי קולות בראש. הסיוטים זה לפי דעתי אחד מהגורמים שהבילו לזה

מסכים עם האבוקדו זה באמת מפחיד לשעה הזאת

אם את שומעת קולות אז כן מוטב שתבדקי את זה אל תשאירי את המצב ככה

שואל השאלה:
דיי חחח אל תגזימו כולה קצת מכשפות

אעע והאיש הזה שיושב ומספר סיפורים
זה קריפי ממש במיוחד בשעות האלה

שואל השאלה:
טוב לא נורא אני יכולה להבין, מי פשוט מי שיקרא הכל שיעזור לי

טוב, קראתי הכל ואני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני בטוחה באלף אחוז שאת ילדה רגילה אז לגבי העניין הזה אין לך מה להיות מוטרדת. עם כמה שזה יכול להישמע חולה והזוי לכל מיני אנשים מה שכתבת יש בי מקום שיכול להבין את זה. הרבה פעמים נוצרים אצלנו דברים מסובכים שהם באיזשהו מקום גם בתת מודע שקורים מתוצאה של משהו כזה טראומטי או מעורפל מהעבר ולפעמים זה יכול באמת להיות טראומטי כמו מוות של מישהו בגיל קטן ולפעמים זה יכול להיות משהו שהוא כביכול סתמי כמו סרט על מכשפות. כך או כך בשני מצבים כאלה אנשים בגיל צעיר (או לא) יכולים לחוות את זה כמשבר. יש כאלה שישכחו מזה ויזכרו מדי פעם ויש כאלה שזה יוביל אותם וישפיע עליהם במהלך החיים כמו שאת מתארת בין אם זה חלומות או סיפורים, סיוטים, קולות, דמיונות וכו'.. וזה בסדר, זה טבעי והגיוני. אם זה קשור לאנורקסיה שחווית? אני לא יודעת לתת לך תשובה מדוייקת מאיך שאני רואה את זה - יכול להיות, ויכול להיות שגם לא. אני אחזור ואכתוב שאת ילדה נורמטיבית ושיש מחשבות שיכולות להיות אפילו הזויות יותר ואת לא אוטיסטית. אבל, לגבי אותם קולות שאמרת שעדיין קיימים לפעמים ואת מנסה להתעלם מהם - זה לא משהו שיש לכל אחד. קולות זה באמת נחשב לקצת חריג במיוחד אם יש כאלה ששורטים ומסתבכים אותך ויש מקרים שגם גורמים לך לפגוע בעצמך, לא בטוח שזה ככה במקרה שלך אבל עצם העובדה שיש קולות - לא משנה ממה זה נובע זה לא אמור להיות.. אני חושבת שעם כמה שאת מתעלמת זה פוגע ומפריע לך בחיים ושיש טיפול נגד זה. תשמעי טיפול עם כל הסטיגמות שבדבר לא הופך אותך לחולת נפש. היום זה מאוד נורמלי ללכת לפסיכולוג במיוחד בעקבות דברים שקרו בעבר כטראומה בגיל צעיר והשאירו חותמת שהיא מן צלקת. לדבר על הדברים אצל פסיכולוג יכול לעזור ובמיוחד לשתף על הקולות. אפשר לפתור את זה ולגרום להם להיעלם עם העזרה הנכונה. אל תפחדי מזה, אם כל כך מרתיע אותך פסיכולוג/ית תתחילי אולי לחשוב על שיתוף בכללי - לא משנה למי.. מבוגר, או מישהו קרוב שאת סומכת עליו. את יכולה להתחיל בפריקה ובהמשך אולי להתחיל טיפול פסיכולוגי כי מהצד זה באמת נשמע נוראי לחוות קולות כאלה ושוב, יש לזה פתרון! נשמע שלמרות שלא סיפרת על כל זה לאף אחד זה לא פשוט לסחוב את זה, אני חושבת שזה יעשה לך טוב. אם את צריכה להתייעץ לגבי זה ולשאול ומה שצריך בעניין אני פה :)

שואל השאלה:
ממש תודה על כל מה שכתבת, אבל לגבי מה שכתבת על האנורקסיה זה לא בא מזה, אלא זה בא ממקום שפשוט רציתי שמישהו ידאג לי. פשוט ציינתי את זה שהייתי אנורקסית כי באנורקסיה יש לך קולות בראש שאומרים לך לא לאכול ובלהבלה וזה פשוט השתיק את הקולות האחרים אז זה היה לי קצת מוזר. עכשיו לגבי מה שכתבת על טיפול, קודם כל אני כבר לא כזאת חולה כמו פעם, אפשר להגיד שיצאתי מזה בעצמי. אבל אי אפשר באמת להחלים ב100 אחוז ממחלה נפשית, כמו שלא מחלימים מהפרעות אכילה ב100 אחוז כך גם הקולות לא נעלמים לגמרי. עכשיו לגבי פסיכולוגים, אין מצב שבעולם שאני אלך לפסיכולוג. יש לי טראומה מהם, אני לא אתחיל לספר מה קרה והכל אבל זה פשוט עושה לי לא טוב ורק המחשבה עליהם עושה לי תחושה מגעילה בגוף. בכל מקרה בלי שום קשר ל"גועל" שלי מפסיכולוגים אני אישית בלי שום קשר פשוט לא מאמינה בזה, כי אף אחד לא יכול לעזור לך חוץ מעצמך. אף אחד לא יציל אותך חוץ מעצמך. פסיכולוג זה רק אדם שגונב כסף בכך שהוא שואל אותך שאלות, זה כמו שאתה מדבר עם עצמך.. אני מודעת לכל הפסיכולוגיה שמאחורי זה ולכן זה לא עובד עליי. אבל לגבי כל שאר הדברים שכתבת אני מסכימה, ותודה על מה שכתבת

אוקיי, עכשיו הבנתי לגבי האנורקסיה.
טראומה מפסיכולוגים זה נוראי, אני בעצמי עברתי המון פסיכולוגים ושנאתי את זה והייתי נגד ולא שיתפתי פעולה. היה לי קשה כל הזמן להיפתח שוב ושוב מחדש ולגלות שזה לא הפסיכולוג המתאים. בסוף כשהגעתי לגיל שאני יותר מבינה על עצמי דברים ויותר יודעת להגיד על עצמי מה בדיוק אני רוצה זה עזר וגם מצאתי את הפסיכולוגית שמתאימה ועוזרת לי. פסיכולוג לא חייב להיות בן אדם שלוקח כסף, יש מקומות שבהם את יכולה להיפגש עם פסיכולוג ללא תשלום (אם תירצי תשלחי הודעה ואפרט לך על זה) מעבר לתשלום, את חושבת שזה לא עוזר ואת עוזרת לעצמך וזה בסדר את לא היחידה שחושבת ככה. הכי הגיוני בעולם להיות נגד זה במיוחד בעקבות חוויה לא טובה שקרתה לך (אני משערת שבעניין האנורקסיה).. לא סתם אני משתפת אותך על עצמי, כדי שתחשבי על זה. אני באמת חושבת שאם מוצאים את הבן אדם המתאים זה יכול לעזור מאוד. ושלא תחשבי שזה פשוט כן? למצוא פסיכולוג שמתאים לך? זה מטורף ואולי כמעט חסר סיכוי (תלוי מאוד גם באזור שאת גרה בו) אבל לא לוותר וגם לשקול את זה שוב ושוב לא משנה מה עברת, להסתכל על המצב הנוכחי ועל האופציות שיכולות לקרות ולא על מה שהיה.

יואו פרק את רשמת אני לא רוצה שיצחקו עליי סליחה על זה אם כאילו פגעתי

פאק*

שואל השאלה:
חחח מאיפה הבאת את זה הכל טוב לא פגעת בי בכלל

את ילדה רגילה לגמרי...
תנסי תרפיסטית באומנות או בדרמה או בתנועה-
זה ממש לא כמו פסיכולוגים ואת ממש משוחררת שם

שואל השאלה:
מה הקשר
תקשיבי אני הייתי ילדה קטנה ברור שאפחד, אז אני לא הבנתי שזה רק סרט אבל היום אני מבינה. היום אני אפילו רואה סרטי אימה ואומרת שהם לא לרמה שלי. היום אני לא מפחדת מכלום כי יש לי הסתכלות שונה על העולם. פחד מסרטים זו לא הבעיה שלי