סיפרתי לאבא שלי על ויכוח שהיה לי עם חברה, ומה שהוא אמר לי זה:

אם את מוכנה לריב איתה על דבר כזה טיפשי, תחשבי רק כמה הקשרים שלך עם חברים שלך הם לא אמיתיים ולא עמוקים, ותראי מה זה אומר עלייך שאת מוכנה לוותר עליהם בכזאת קלות.
בויכוח עם חברה שלי, היא התווכחה איתי על משהו ממש מפגר ואגואיסטי מצידה. בסוף אמרתי לה "טוב אין לי כוח להתווכח איתך תעשי מה שבאלך"- ואז היא עשתה מה שהיה לטובתה במקרה הזה.
נעלבתי ממה שאבא שלי אומר עליי, אולי בגלל שבאיזשהו מקום אני מרגישה שזה נכון.
איבדתי הרבה חברים בחיים, אבל כל פעם חיפשתי חברים חדשים.. לפני שנה עברתי פרידה מהאקס שלי, והוא הפך מהחבר הכי טוב שבעולם (עם הקשר הכי כנה ואמיתי, זה שידע עליי הכל)- לאדם זר לגמרי. הבן אדם הזה התייחס אליי בזלזול מטורף ובסוף אמר שהוא לא רוצה אותי בתור בת זוג, ואני החלטתי שאני לא רוצה איתו קשר בכלל (נפגעתי ממנו ברמות אחרות). מאז היה בינינו קשר דל (שזה היה סבבה מבחינתי) עד שהוא התנתק לגמרי, והאדם הזה אמר שהוא לא רוצה איתי שום קרבה/קשר/דיבור. (והסיבה? הוא אמר שזאת אשמתי ואני זאת שלא רציתי, למרות שלאחר זמן מהמהפרידה כן יצרתי אינטראקציה איתו). יצרתי חברויות חדשות מאז הפרידה אבל אני לא יודעת עד כמה הם חזקות. אני לא יודעת עד כמה הקשרים החבריים שיש לי עכשיו הם עמוקים... אני כן מספרת לחברים שלי דברים עליי אבל אני חושבת שבתכלס זה לא באמת מעניין אותם. אני מרגישה שלא באמת חשוב להם לשמוע מה עובר עליי, למרות שבכל זאת אני מספרת להם.
מה זה אומר עליי? שאני בן אדם רע שלא נלחם על אחרים?
אני פועלת פשוט לפי מחשבה שמי שלא רוצה אותי בחברתו, למה שאני אתחנן ליחס שלו. מי שלא רוצה לא צריך. זאת גישה רעה שדופקת לי את החיים ומשאירה אותי בודדה?