אני מרגישה כמו זבל בכיתה שלי, אף פעם לא השפילו אותי ככה בשום מקום.. זה ארוך, ובטח תדלגו אבל שיהיה..

יש לי כמה ילדים בכיתה. שלא מובן למה, אבל הם תמיד צוחקים עלי ועל החברה הכי טובה שלי. נתמקד כרגע בי... אז אחד מהחבו שלהם לפעמים נחמד אלי לפעמים לא. אבל אני באמת לא מבינה תקטע שלו, נגיד היינו בטיול ובאוטובוס אחד מהחבו זרק עלינו ניר ואז שביקשנו שיפסיק הוא צרח עלינו מול כולם באוטובוס "מה עשיתי יסתומות כולה באלי לנוח עזבו אותי אלוהים" וכל אלה צחקו..אחד מהם סתם אומר לי "מה" ואז אני מסתכלת , הוא קורא לחבו שלהם והם צוחקים. הם רואים שאני בוכה וממשכים. באף מקום שהייתי לא הרגשתי שאני כלכך מכוערת, ואז הם אומרים לי. כי גם בנים מתחילים איתי וזה נותן לי תחושה טובה, אבל בשיכבה? הורידו לי את הביטחון לאפס. אני מרגישה כמו גוש חרא ליד הבנות המכוערות מהכיתה שלי, שאגב להן לא אומרים כלום. זה רק לי ולחברה שלי. הם ממציאים עלינו בדיחות שנה שלמה שהרגו אותי מבפנים. לפעמים נחמדים אלינו לפעמים דוחים. זה לא משנה מה התקופה, אם אני עוקצת חזרה או גורמת להם לשתוק וצורחת,או מתעלמת כלום לא עוזר.. והמורות רואות ויודעות. אני מרגישה חלשה ,ועוד יותר קשה לי עם החברה שלי שאני צריכה לתת לה כוחות להיות חזקה כשאני עוד רגע בוכה.
מה לעשות ): נמאס לי.