למה צריך אהבה אם תמיד נפגעים בסוף? למה כולם מאכזבים אותי למהה

כי לא כולם נפגעים מהאהבה כמוך

שואל השאלה:
חח אה אוקיי

שואל השאלה:
אני רוצה לראות מי לא יפגע

עזבי אהבה זה חרא

אוקי נניח שתמיד נפגעים בסוף... אתה נהנה שנה שנתיים ואז קצת סובל, איזה חודש. שווה את זה.

כי לפעמים לא נפגעים ממנה ואז מאושרים.

אהבה שמה אותנו בסוג של אופוריה כזו
ופתאום בבום זה מתפוצץ לנו בפנים ונראה הכי מכוער שיש.
ואחרי תקופה מסויימת הלב מתחבר מחדש ואת מרגישה כמה למדת אבל גם כמה את פגועה.
וזה הולך איתך לכל החיים.
לא צריך לרצות לאבד את עצמנו
אף אחד לא שווה אתזה
אני מבטיחה לך
יום אחד יבוא גבר שיעשה אותך מאושרת ויהיה שלך עד היום האחרון
זה קיים!

אני לא נפגעת אבל בטח זה כי אף פעם לא היה לי חבר רציני אבל פעם אחת הצעתי לילד והוא דחה אותי נפגעתי בקטנה אבל לא משהו רציני

איזה שיט זה אהבה.
שיזדיין מי שהמציא אותה.
מה זה הקונספט המחורבן הזה?
אתה מכיר בן-אדם, מכניס אותו לחיים שלך, נותן לו להסתובב במסדרונות של הלב שלך, עומד מולו עירום, פאקינג עירום!
הוא שולף זכוכית מגדלת, מתבונן בך, בוחן את היתרונות והחסרונות שלך, את הפגמים והשריטות שלך, את האופי הלא קונבנציונלי הזה שלך...
ופתאום הבן זונה מחליט לחבק אותך, להכניס אותך לחיים שלו, וואלה בחיים לא חיבקו אותך ככה, בחיים לא רצו אותך ככה.
מה לעזאזל עושים במצב כזה? הרי מעולם לא היית שם, תמיד רק חלמת על להיות שם.
אז אתה עושה את אותו תהליך, בוחן אותו בחזרה, כאילו הוא היה איזשהו מוצר על מדף בסופרמרקט.
ואתה פותח את הזרועות שלך, פותח הכי חזק שאתה יכול, מחבק בחזרה... מחבק את החיבוק הכי אוהב שידיים יכולות לתת.
חיים שלמים חיכית לחיבוק הזה.
חיבוק שכתוב עליו בגדול "בנאדם... סוף-סוף מצאת את הבית שלך".
בא לך לצאת לרחוב ולצרוח "התאהבתי, פאקינג התאהבתי!".
וזה כמו לנשום בפעם הראשונה.
פתאום אכפת לך ממישהו, פתאום אתה דואג למישהו, פתאום יש לך עולם שלם שגר לך בתוך הלב.
בן-אדם שהוא הראשון שאתה מתקשר אליו כשאתה מקבל בשורות טובות.
בן-אדם שגרם לאגו שלך להשיל כמה קילוגרמים ממשקלו.
בן-אדם שבחר לצעוד איתך בשבילים הכי יפים והכי מכוערים של החיים.
לחגוג איתך שמחות, לספוג איתך כישלונות, לחיות איתך בין הנשימות.
ופתאום, מבלי לשים לב, הבן אדם הזה מתאדה מהחיים שלך... ואתה מאשים את עצמך... שנתת לחיבוק שלך להיחלש עם הזמן.
ואתה רואה את אותו בן-אדם ברחוב, והוא אומר לך "שלום" קריר כזה... וזה קורע לך את הבטן.
ובא לך לצעוק "מה 'שלום'? מה זה השיט הזה? מה נהיה מאיתנו... פאקינג שני זרים!
בנאדם... אני יודע הכל עליך, אני רקדתי עם השריטות שלך, אני ישנתי כפיות עם הפגמים שלך!
אני יודע כמה סוכר אתה אוהב בקפה, אני יודע איזה תוספות אתה אוהב בפיצה, אני יודע הכל.
אז מה 'שלום' עכשיו?! ממתי התחלנו לדבר גבוה? אני ואתה היינו ביחד ברגעים הכי מביכים של החיים".
ומבלי לשים לב, מהפה שלך יוצא גם 'שלום' קריר כזה...
ואז, בדיוק כשאתה לא מצפה, פתאום מתנגן ברדיו איזשהו שיר שגורם לאוזניים שלך לדמם או שהפייסבוק מקפיץ לך תמונה כלשהי ששורפת לך את העיניים.
ואתה מרגיש ריקנות בצד שמאל של החזה, כאילו הלב שלך הוריד במשקל.
החיים שלך נעים על הקו הדק הזה שבין "אני רוצה לטרוף את העולם" לבין "אני רוצה שתדרוס אותי מכונית".
וזה למות כל בוקר מחדש.. איזה שיט זה אהבה.

בכיתי^

שואל השאלה:
וואו, תיארת את זה בול.

לא כולם נפגעים