זה נחשב לבריונות לדעתכם?

גירסה מקוצרת למי שאין לו כח: אם ילד/ה מרביץ/צה לילד/ה אבל בצחוק ולא במטרה לעשות נזק פיזי אפילו שהוא/יא יודע/ת שזה כואב (על בסיס קבוע) זה נחשב לביריונות?

גרסה ארוכה:
ביסודי בשנים הראשונות לא ממש היו לי חברים אבל בכיתה ג בערך התחלתי להתחבר לשני ילדים שהיו חברים עוד לפני, אני אקרא להם א וב. ב היה לפעמים מרביץ לי בצחוק, הוא לא ניסה לגרום לי לנזק או משהו כזה אבל כן להכאיב לי. זה היה באופן קבוע כל יום ואני אמרתי לו להפסיק ושזה לא נעים לי, בדרך כלל הוא היה עוצר רק כשהייתי אומרת שאני אשלין עליו והתחלתי ללכת לכיוון חדר מורים (אף פעם לא באמת הלשנתי). פעם אחת אחרי שב עיקם לי אחורה את האצבע (לא עשה נזק רק הכאיב) ובכיתי הוא ממש הצטער ואפילו בכה בגלל מה שהוא עשה לי, דברים דומים קרו עוד כמה פעמים אבל זו הפעם שאני הכי זוכרת. בכיתה ד או ה אני חושבת הגיע לבית הספר ילד חדש והוא הצתרף אלינו, אני אקרא לו ג. הוא גם היה מרביץ לי בצחוק, הוא היה עושה את זה באופן פחות קבוע (כמה פעמים בשבוע ולא גמה פעמים ביום) אבל כשהוא היה עושה את זה הוא היה עושה את זה יותר חזק. פעם אחת הוא הפיל אותי ושבר לי את המשקפיים. כשעלינו לחטיבה אני עליתי לאותה החטיבה עם א וב וג הלכו לאחרת. לא הייתי עם א באותה הכיתה בניגוד ליסודי שם כולנו היינו באותה הכיתה אז די התרחקנו. הצטרפתי לקבוצת חברים אחרת שם היו שני בנים ובת שאני אקרה לבנים ד וה ולבת ו. ה היה גם מרביץ לי בצחוק והוא היה עושה את זה בתדירות של ב ובעוצמה של ג. לפעמים אחרי שה הרביץ לי הוא ניסה לפצות אותי עם כל מני דברים (אוכל/כלי כתיבה/וכו'). כשהגעתי לתיכון לא הכרתי אף אחד, באיזשהו שלב הכרתי בתיכון את מי שעכשיו בן זוג שלי. כשסיפרתי לו את זה הוא שאמר שזו ביריונות ושלא הייתי צריכה בכלל להמשיך לדבר איתם אחרי הפעם הראשונה.
אני החשבתי את כל מי שציינתי לחברים שלי והסיבה שהתרחקנו לא קשורה למה שהם עשו לי. אני עדיין לא שונאת אותם או משהו כזה פשוט לא יוצא לי לדבר איתם.
אני אף פעם לא החזרתי (איי גם לא ממש יכולה אני חלשה מהם).
אתם חושבים שזו ביריונות? מה אתם חושבים שהייתי צריכה לעשות?