האם אתם מגדירים את עצמכם כאנשים סגורים או פתוחים, ולמה?

אני מגדירה את עצמי כעצמי. כל אחד פתוח עם האנשים שהוא מכיר ואוהב, ויש כאלה שזה בא להם יותר בקלות, ויש כאלה שהם סגורים ונפתחים לאט לאט וצריך לתת להם זמן(:

סגורה
כי אני פחות פתוחה עם אנשים חדשים, פחות מדברת, פחות משתפת דברים.
כמובן שלא עם כולם אבל עם הרוב...
וכמו לכל דבר יש לזה צדדים טובים וגם פחות.

אגב אני לא חושבת שמישהו יכול להיות תמיד פתוח או תמיד סוגר זה משהו שמשתנה עם רמת הקרבה וההיכרות שלך עם האנשים.

מצד אחד אני מרגיש שאני אדם פתוח כי אני כן מאפשר לאנשים להיכנס למעגל הנוחות שלי בקלות: אני אשתף דברים אישיים עם אנשים מהר אם אני מרגיש שאכפת להם לשמוע, אני אתן להם להתקרב פיזית מהר וקרוב, אני אסמוך עליהם מהר... לרוב זה גם אומר שאני אפגע מאנשים יותר מהר וכואב, אבל אני בכל זאת ממשיך בהתנהגות הפתוחה הזאת.

מצד שני, מאוד קשה לי לשתף את הרגשות שלי עם אנשים, לא תמיד יש לי מילים ולא תמיד אני מרגיש שהבן-אדם השני יבין אותי בכלל, אני לרוב נוטה לשתוק כשאני מרגיש רגשות עזים כלשהם וזה יכול להיות מאוד מעצבן לאנשים סביבי שלא מבינים מה עובר עליי ואם הם אשמים במצב.

סגורה,קשה לי לבטא רגשות עם אנשים ואני לא מסוגלת לדבר פנים מול פנים מול אנשים שאני לא מכירה ואני גם לא מדברת איתם וזה.
אני פתוחה רק עם חברות שלי כי אני סומכת עליהם.

סגורה,
נפתחת רק לאנשים בודדים.

סגורה.
כי לפעמים אני בעצמי לא מסוגלת להבין מה אני עוברת ומה אני מרגישה, וגם שאני רוצה לפרוק לאחרים, אני לא יודעת איך. אני גם די מופנמת, אז יכול להיות שבגלל זה.

שואל השאלה:
חבל שאי אפשר לתת פרחים לכולכם..

סגורה, כי אני סגורה.

סגורה, למדתי לקח :)

פתוחה.
אם יש משהו בי שאני מתביישת שיופץ כנראה שהוא סותר את הערכים שלי ואני צריכה לשנות אותו כדי להצליח לדבר עליו בלשון עבר או כחלק מתהליך. מעבר לזה, כל מה שאני מרגישה שבסדר, לגיטימי והגיוני שיהיה חלק ממני לא אכפית לי שידעו גם אם זה מביך כי אני יכולה לעמוד מאחורי זה ולהסביר את הקיום של זה.

שואל השאלה:
מניח שכולנו סגורים ופתוחים בו זמנית באופן מסויים

לא מגדירה
מתי שנוח לי אני פתוחה ומתי שלא אני סגורה