50 תשובות
אין כזה דבר פלסטינים
הם נולדו פה. אין להם ממש מדינה
אנונימי
ארצות סביבנו
פלשתינה או פסלטין של ימינו (ישראל לשעבר)
כמובן שהשאלה שלך היא פרובוקציה מגעילה שדורשת צומי
כמובן שהשאלה שלך היא פרובוקציה מגעילה שדורשת צומי
אנונימית
ממדינת פלשתינה שהייתה פה
יש דבר כזה פלסטינים...
אין דבר כזה מדינה פלסטינית.
ולדעתי זה זרם אצל הערבים.
אין דבר כזה מדינה פלסטינית.
ולדעתי זה זרם אצל הערבים.
שואל השאלה:
יש דבר כזה פלסטינים. עובדה שיש כאלו, שמדברים עליהם בחדשות וכו'.
יש דבר כזה פלסטינים. עובדה שיש כאלו, שמדברים עליהם בחדשות וכו'.
ירדן. אם תשימו לב, הדגל של "פלסטין" והדגל של ירדן כמעט זהים.
אלו סתם ירדנים שקוראים לעצמם פלסטינים
skylight
את טועה, יש.
את טועה, יש.
שואל השאלה:
אבל פלסטיני עזה קשורים למצרים לא?
אבל פלסטיני עזה קשורים למצרים לא?
sunburn רב דגלי ערב נראים דומה. כולם מאפיינים בפסים בצבעים ירוק שחור ואדום.
אם תשימי לב, כל הדגלים של מדינות ערב זהים..
אנונימי
הם ליטרלי נראים זהים לחלוטין. אני לא מדברת על הצבעים, אני אישית הייתי מתבלבלת בין הדגלים מרוב שהם היו זהים.
שואל השאלה:
ירדן זה דגל פלסטין עם כוכב לבן במשולש
ירדן זה דגל פלסטין עם כוכב לבן במשולש
לא הבנתי, מה הקטע בלזלזל בלאום אחר?
הייתם רוצים שיגידו לכם:
מישהו: אהה רגע אתם ישראלים? יש דבר כזה בכלל?
אתם: כן...
מישהו: אהה חשבתי שאתם סתם כובשים זרים שקוראים לעצמם "ישראלים"
מינוסים זה לחלשים, למתכחשים
(כמה כאלה יש פה?)
הייתם רוצים שיגידו לכם:
מישהו: אהה רגע אתם ישראלים? יש דבר כזה בכלל?
אתם: כן...
מישהו: אהה חשבתי שאתם סתם כובשים זרים שקוראים לעצמם "ישראלים"
מינוסים זה לחלשים, למתכחשים
(כמה כאלה יש פה?)
אנונימית
מדינות ערב .
הוא ערבובים של מלא מדינות, העותמנים היו מביאים לפה עבדים מכל העולם לבסוף הם הפכו לכם כשהעותמנים עזבו והשאירו אותם
מדינת הסרטן הלא היא בלסטין
הם הגיעו מכל מיני מדינות ערביות
נפלו משמיים
מדינות ערב השונות, אפשר לזהות את זה לפי שם המשפחה שלהם, יש ערבים עם שם משפחה 'אל בגדאדי (מעירק) ויש עוד המון..
ממדינת חיים בסרט זה איפשהו באירופה
הם תמיד היו פה עד שאנחנו הגענו ולקחנו כמעט את הכל
אנונימית
אין להם מדינה בכלל אז למה קוראים להם פלסטינים? זה כאילו אני אקרא למישהו קוריאני,צרפתי,איטלקי וכו'.....למה פלסטינים? ערבי זה ערבי נקודה!
אנונימית
מהאזור פלשתינה שהיה כאן, זה לא היה מדינה והם לא היו עם, הם היו רק שבטים ערביים
הם פליטים של מדינות ערב שמנסים להמציא פה מדינה בקיצור אין להם ולא תהיה
ופלשתינה הייתה של הרומאים לא של ערבים תלמד היסטוריה.
"אנונימית" הם לא היו פה ואף פעם לא לקחנו או "כבשנו" (מילה חזקה בשמאל) להם שום דבר.
אז חלאס כבר להפוך אותם למסכנים.
אז חלאס כבר להפוך אותם למסכנים.
^יצא לך (בלי) כוונה "אותנו"
הם היו פה
פשוט התיישבנו כאן (ללא אישור אפילו) וזה מה שיצר היום את הקונפליקט ישראלי-פלשתינאי
הם היו פה
פשוט התיישבנו כאן (ללא אישור אפילו) וזה מה שיצר היום את הקונפליקט ישראלי-פלשתינאי
אנונימית
אני מכיר אנשים שנולדו כאן שקוראים לעצמם פלסטינים, אני מניח שרובם, או לפחות האלה שמנסים להשפיע בממשלה של ישראל גם, נולדו כאן.
הרי גרו כאן המון ערבים לפני הקמת המדינה, הם גם עזרו לנו המון... אני מניח שחלק מהם היום או הצאצאים שלהם מגדירים את עצמם כפלסטינים.
בין אתה או המדינה שאתה חי בה מכירה ב"פלסטינים" כלאום, או כבעלי זכות למדינה עצמאית, זה מה שקורה...
הרי גרו כאן המון ערבים לפני הקמת המדינה, הם גם עזרו לנו המון... אני מניח שחלק מהם היום או הצאצאים שלהם מגדירים את עצמם כפלסטינים.
בין אתה או המדינה שאתה חי בה מכירה ב"פלסטינים" כלאום, או כבעלי זכות למדינה עצמאית, זה מה שקורה...
יש פלשתינה ^ וזה היה של הרומאים תלמד היסטוריה
"פלסתינים" זה אנשים ממדינות ערב שחושבים שהמדינה שייכת להם
אלפא
אתה יודע שפלישתה מופיע גם בתנ"ך נכון?
אתה יודע שפלישתה מופיע גם בתנ"ך נכון?
אנונימית
זה ברור^
הבנתי אותך אלפא הכול מובן
פלסטין קיימת כמו נס ציונה
אנונימית
אוקיי
אז זה שיש מדינה בשם ישראל לא אומר שאנחנו ישראלים...
(התשובה שלי היא על העיקרון של התשובה שלך, התשובה שלי נשמעת מטומטמת נכון? יופי. גם שלך)
אז זה שיש מדינה בשם ישראל לא אומר שאנחנו ישראלים...
(התשובה שלי היא על העיקרון של התשובה שלך, התשובה שלי נשמעת מטומטמת נכון? יופי. גם שלך)
אנונימית
הם נולדו כאן, אז תחשוב
מה היו הפלישתים?
פלשתינאים
מי הם הפלישתים היום?
פלסטינאים
פלשתינאים
מי הם הפלישתים היום?
פלסטינאים
אנונימית
אין להם מדינה, הם פיקציה של השמאל.
מארץ לעולם לא
אין להם אחת כזו
זה המצאה
אין דבר כזה פלסטין
אפילו נרניה יותר אמיתית
זה המצאה
אין דבר כזה פלסטין
אפילו נרניה יותר אמיתית
פלסטינים ממצרים בעיקר אבל מצרים לא רצתה אותם יש גם מכל מיני מדינות אפשר לזהות לפי שם המשפחה שלהם להטיס אותם חזרה למדינה שלהם
מכפר הדרדסים
נרניה.
מירדן
הם לא באים משום מקום הם עם שהיו פה, שאנחנו יצאנו לגלות
הם נולדו פה חיו פה והכל,
גם זה שתגידו להם לחזור לארץ שלהם, אין להם ארץ אחרת, הם מפה
חמודים זאת הארץ שלהם, ולא משנה אם אתם אוהבים את זה או לא
גם אני ממש לא אוהבת את זה, כי וואלה עכשיו זאת מדינה יהודית
אבל תראו קצת בקיאות בעניין, אל תצאו סתומים
הם נולדו פה חיו פה והכל,
גם זה שתגידו להם לחזור לארץ שלהם, אין להם ארץ אחרת, הם מפה
חמודים זאת הארץ שלהם, ולא משנה אם אתם אוהבים את זה או לא
גם אני ממש לא אוהבת את זה, כי וואלה עכשיו זאת מדינה יהודית
אבל תראו קצת בקיאות בעניין, אל תצאו סתומים
בוא נתחיל מכך שהרבה לפני העם היהודי והערבי, בשטח ארץ ישראל התיישבו תרבויות הרבה יותר עתיקות כגון: התרבות האשלית, המוסטרית, האוריניאקית והאחמרית.
נדלג כמה אלפי שנים לתקופת הברונזה המאוחרת, כעת בשטח ישראל מתגורר העם הכנעני בעל התרבות הפאגנית וכפופים לשלטון המצרי, אותם תתי עמים כנעניים מוזכרים גם בתנ"ך: העם הכנעני, הגרגשי, החתי, האמורי, הפרזי, החוי והיבוסי.
כעת, בנוגע לתקופת הברזל (החל מהמאה ה-13) יש שתי גישות שנויות במחלוקת לגבי תחילת ההתנחלות העברית בארץ ישראל: האחת תואמת את המסופר במקרא, כך שבסביבות שנת 1200 החלו השבטים העבריים לחדור לאזור ולהשתלט על רוב שטחי ישראל, והשניה טוענת כי העם העברי התהווה כחלק מהאוכלוסיה הכנענית עצמה.
לפי המסופר בתנ"ך ולפי הגישה הארכאולוגית המקסימליסטית, החל מאמצע המאה ה-11 לפנה"ס ועד שנת 930 לפנה"ס לערך התקיימה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת, שהורכבה מ-12 שבטי ישראל. הממלכה השתרעה מהנגב עד הגולן וכללה את רובו של מישור החוף (פרט לחלק הדרומי שהיה בידי הפלשתים), את ערי יהודה והשומרון ואזורים בגדה המזרחית של נהר הירדן.
תומכי הגישה הארכאולוגית המינימליסטית גורסים לעומת זאת כי בתקופה זו היה היישוב העברי מוגבל בהיקפו, וכי הממצאים הארכאולוגיים אינם תומכים בטענה לקיומה של ממלכה מאוחדת.
נדלג כמה מאות על כל סיפורי הממלכות במקרא ונגיע לשנת 586 לפנה"ס בה כבש נבוכדנצר השני מלך בבל את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והגלה את מרבית העם לבבל.
בשנת 539 לפנה"ס כבש את בבל כורש מלך פרס, וכל שטחי האימפריה הבבלית, ובכללם ארץ ישראל, עברו אליו. כורש פרסם את "הצהרת כורש", ואפשר לגולי בבל לחזור לארץ, בתהליך הקרוי שיבת ציון.
עם שאר תושבי הארץ נמנו שבטים ערבים (בני קדר), אדומים, פלשתים והשומרונים גולים שהובאו לארץ ישראל על ידי אשור לאחר חורבן ממלכת ישראל. רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי, במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה התחזקה השפעת התרבות ההלניסטית.
נדלג על התקופה ההלניסטית, החשמונאית היישר אל השלטון הרומאי במאה ה2 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא על ידי הרומאים, הוקמה בארץ ישראל הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה" (בלטינית palstina), אשר כללה את שטח "פרובינקית יוּדֶאָה" ("יהודה" בלטינית), שבוטלה לאחר המרד, אך לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי למחוז מנהלי זה. עם התפצלות האימפריה הרומית, קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא האימפריה הביזנטית, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו.
[מקור השם פלסטין בשמה היווני-רומי של ארץ ישראל. הסופרים היוונים בעת העתיקה נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם "פלשתינֵה" (palestin).]
שוב נדלג הפעם על השלטון הביזנטי בא"י אל תחילת השלטון המוסלמי.
לאחר מספר פשיטות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון נגד הביזנטים. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, שומרון, ובהמשך, ירושלים וקיסריה - וכך נכבשה כל הארץ עד שנת 641, עם כיבוש אשקלון.
כעת נעבור אל תקופת הצלבנים:
במהלך מסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ב-1099, והוקמה ממלכת ירושלים. כיבוש הארץ היה אכזרי והצלבנים טבחו בתושבים לא-נוצרים רבים. בטבח בירושלים נרצחו לפי ההערכה כ-40,000 נפש, רבים מהם יהודים שהצטרפו למוסלמים במאמץ להגנת העיר. הצלבנים הביסו את תושבי הארץ ופנו להרחבת הממלכה (כיבוש ערי החוף ממצרים, הכנרת כגבול עם דמשק, הדיפת הערבים אל תוך המדבר וכיבוש עד הירדן). רוב מטרות אלו הושגו כבר בעשור הראשון, אך חלקן ארך מעט יותר (צור נפלה ב-1124 ואשקלון- רק ב-1154).
כעת שוב נדלג על התקופה הממלוכית אל התקופה העות'מאנית אשר מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת 1517, ומסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. לאחר הכיבוש העות'מאני, התרכז היישוב היהודי בירושלים (בשנת 1553 התגוררו בעיר כ-1,800 יהודים) וכן בערים צפת, טבריה, חברון, עזה (עד למסע נפוליאון ב-1799) ושכם. מעט יהודים התגוררו גם בחלק מכפרי הגליל. לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות, עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה ב-1831. האחרון התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. החל ממחצית המאה ה-18 החלו לעלות לארץ, בעיקר מסיבות דתיות ואף משיחיות, קבוצות רבות של עשרות ומאות עולים מאירופה וצפון אפריקה, ביניהן עליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א, ואלו תרמו לגידולו והתבססותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-6,000 נפש, כמחצית מהם בירושלים. בשנת 1881 כבר מנה היישוב היהודי למעלה מ-25,000 בני אדם.
ראשית ההתיישבות הציונית, העלייה הראשונה והעלייה השנייה והקמת היישוב החדש, הביאו להתגברות משמעותית של קצב העלייה לארץ ישראל. תום מלחמת העולם הראשונה סימן תקווה עבור היישוב היהודי עם קבלת "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".
תקופת המנדט הבריטי בהיסטוריה של ארץ ישראל החלה בשנת 1917 ונמשכה עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
במהלך תקופת המנדט שימשו בתפקיד ראש המינהל המנדטורי - הנציב העליון שבעה אישים. לכל אחד מהם היה יחס שונה לציונות ולסכסוך היהודי - ערבי בארץ. רוב הנציבים העליונים גילו גישה עוינת כלפי העלייה וההתיישבות הציוניות, או לפחות העדיפו את האינטרס השלטוני הבריטי. השיא של התנכרות הממשל הבריטי לציונות ולתנועת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היה בספר הלבן של 1939 שהטיל הגבלות חמורות על העלייה היהודית לארץ ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ונאכף בחוזקה בזמן השואה שהתחוללה באירופה.
במהלך תקופת המנדט התחוללו ארבע פעמים מאורעות שהיו התקפות של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי. הארוכה והמכוננת שביניהן היו מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט שקיבלו את הכינוי המרד הערבי הגדול וארכו שלוש שנים. מאחר שהערבים פתחו בהן לא רק בהתקפה על היישוב היהודי אלא גם במרד נגד הבריטים, נוצר שיתוף פעולה צבאי בין היישוב היהודי לבריטים.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשנתברר כי בריטניה לא תקיים הבטחותיה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ונמשכה סגירת שערי הארץ לעליית שארית הפליטה מן השואה, התחולל המאבק של ההגנה וארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי והוגברה תנועת ההעפלה, עד שהאירועים הובילו להקמתה בשנת 1946 של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שהמליצה על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית. העניין הובא להכרעת האומות בפני העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה. למחרת החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר ערביי ארץ ישראל וכוחות בלתי סדירים ממדינות ערב תקפו את היישוב היהודי והתחולל הקרב על הדרכים. ב-14 במאי 1948 עזב הנציב העליון האחרון את ארץ ישראל ובתאריך זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ובא הקץ על המנדט הבריטי בארץ ישראל.
עם הכרזת המדינה החלו פעולות צבאיות כנגד הכפרים הערביים בשטח המדינה: נעשו פינויים של בתים וכפרים ערביים וסילוק של המתיישבים הכפריים אשר התגוררו בכפרים אלו תוך כדי הריגת מתנגדים, תחת צוו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון.
מיד לאחר הכרזת המדינה, החל השלב השני של מלחמת העצמאות, וצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה לצד ערביי ארץ ישראל. ב-1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו קווי שביתת נשק, "הקו הירוק", שהפך למעשה לגבול הזמני של המדינה וכלל את שטחי הגליל והנגב. ירושלים חולקה בין חלקה המערבי בידי ישראל, וצידה המזרחי, כולל העיר העתיקה ובכללה הרובע היהודי, אשר נפל בידי ירדן. במלחמה נהרגו כאחוז מהאוכלוסייה היהודית (כ-6,000 איש). בעיית הפליטים הפכה לציר מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמלווה אותה עד היום. על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
פעולות חבלה וטרור שהגיעו ברובם מירדן ומצרים, פגעו ביישובי הספר של המדינה, בעיקר מדרום, ונענו בפעולות תגמול מצד ישראל. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, דחפו בריטניה וצרפת, את ישראל לפתוח במלחמת סיני ("מבצע קדש") - לכיבוש חצי האי סיני ולהשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים, אך נאלצו לסגת מסיני בלחץ האמריקנים.
בשנותיה הראשונות של המדינה החלה עלייה המונית של יהודים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. בשנת 1966 הסתיימה בניית פרויקטים גדולים - המוביל הארצי, נמל אשדוד, ומפעלי ים המלח.
אז כן, לא העבריים ולא הערבים היו הראשונים להתיישב פה, והאלימות אף פעם לא הגיעה רק מצד אחד.
אך כעת זו המדינה של היהודים.
נדלג כמה אלפי שנים לתקופת הברונזה המאוחרת, כעת בשטח ישראל מתגורר העם הכנעני בעל התרבות הפאגנית וכפופים לשלטון המצרי, אותם תתי עמים כנעניים מוזכרים גם בתנ"ך: העם הכנעני, הגרגשי, החתי, האמורי, הפרזי, החוי והיבוסי.
כעת, בנוגע לתקופת הברזל (החל מהמאה ה-13) יש שתי גישות שנויות במחלוקת לגבי תחילת ההתנחלות העברית בארץ ישראל: האחת תואמת את המסופר במקרא, כך שבסביבות שנת 1200 החלו השבטים העבריים לחדור לאזור ולהשתלט על רוב שטחי ישראל, והשניה טוענת כי העם העברי התהווה כחלק מהאוכלוסיה הכנענית עצמה.
לפי המסופר בתנ"ך ולפי הגישה הארכאולוגית המקסימליסטית, החל מאמצע המאה ה-11 לפנה"ס ועד שנת 930 לפנה"ס לערך התקיימה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת, שהורכבה מ-12 שבטי ישראל. הממלכה השתרעה מהנגב עד הגולן וכללה את רובו של מישור החוף (פרט לחלק הדרומי שהיה בידי הפלשתים), את ערי יהודה והשומרון ואזורים בגדה המזרחית של נהר הירדן.
תומכי הגישה הארכאולוגית המינימליסטית גורסים לעומת זאת כי בתקופה זו היה היישוב העברי מוגבל בהיקפו, וכי הממצאים הארכאולוגיים אינם תומכים בטענה לקיומה של ממלכה מאוחדת.
נדלג כמה מאות על כל סיפורי הממלכות במקרא ונגיע לשנת 586 לפנה"ס בה כבש נבוכדנצר השני מלך בבל את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והגלה את מרבית העם לבבל.
בשנת 539 לפנה"ס כבש את בבל כורש מלך פרס, וכל שטחי האימפריה הבבלית, ובכללם ארץ ישראל, עברו אליו. כורש פרסם את "הצהרת כורש", ואפשר לגולי בבל לחזור לארץ, בתהליך הקרוי שיבת ציון.
עם שאר תושבי הארץ נמנו שבטים ערבים (בני קדר), אדומים, פלשתים והשומרונים גולים שהובאו לארץ ישראל על ידי אשור לאחר חורבן ממלכת ישראל. רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי, במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה התחזקה השפעת התרבות ההלניסטית.
נדלג על התקופה ההלניסטית, החשמונאית היישר אל השלטון הרומאי במאה ה2 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא על ידי הרומאים, הוקמה בארץ ישראל הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה" (בלטינית palstina), אשר כללה את שטח "פרובינקית יוּדֶאָה" ("יהודה" בלטינית), שבוטלה לאחר המרד, אך לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי למחוז מנהלי זה. עם התפצלות האימפריה הרומית, קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא האימפריה הביזנטית, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו.
[מקור השם פלסטין בשמה היווני-רומי של ארץ ישראל. הסופרים היוונים בעת העתיקה נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם "פלשתינֵה" (palestin).]
שוב נדלג הפעם על השלטון הביזנטי בא"י אל תחילת השלטון המוסלמי.
לאחר מספר פשיטות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון נגד הביזנטים. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, שומרון, ובהמשך, ירושלים וקיסריה - וכך נכבשה כל הארץ עד שנת 641, עם כיבוש אשקלון.
כעת נעבור אל תקופת הצלבנים:
במהלך מסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ב-1099, והוקמה ממלכת ירושלים. כיבוש הארץ היה אכזרי והצלבנים טבחו בתושבים לא-נוצרים רבים. בטבח בירושלים נרצחו לפי ההערכה כ-40,000 נפש, רבים מהם יהודים שהצטרפו למוסלמים במאמץ להגנת העיר. הצלבנים הביסו את תושבי הארץ ופנו להרחבת הממלכה (כיבוש ערי החוף ממצרים, הכנרת כגבול עם דמשק, הדיפת הערבים אל תוך המדבר וכיבוש עד הירדן). רוב מטרות אלו הושגו כבר בעשור הראשון, אך חלקן ארך מעט יותר (צור נפלה ב-1124 ואשקלון- רק ב-1154).
כעת שוב נדלג על התקופה הממלוכית אל התקופה העות'מאנית אשר מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת 1517, ומסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. לאחר הכיבוש העות'מאני, התרכז היישוב היהודי בירושלים (בשנת 1553 התגוררו בעיר כ-1,800 יהודים) וכן בערים צפת, טבריה, חברון, עזה (עד למסע נפוליאון ב-1799) ושכם. מעט יהודים התגוררו גם בחלק מכפרי הגליל. לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות, עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה ב-1831. האחרון התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. החל ממחצית המאה ה-18 החלו לעלות לארץ, בעיקר מסיבות דתיות ואף משיחיות, קבוצות רבות של עשרות ומאות עולים מאירופה וצפון אפריקה, ביניהן עליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א, ואלו תרמו לגידולו והתבססותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-6,000 נפש, כמחצית מהם בירושלים. בשנת 1881 כבר מנה היישוב היהודי למעלה מ-25,000 בני אדם.
ראשית ההתיישבות הציונית, העלייה הראשונה והעלייה השנייה והקמת היישוב החדש, הביאו להתגברות משמעותית של קצב העלייה לארץ ישראל. תום מלחמת העולם הראשונה סימן תקווה עבור היישוב היהודי עם קבלת "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".
תקופת המנדט הבריטי בהיסטוריה של ארץ ישראל החלה בשנת 1917 ונמשכה עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
במהלך תקופת המנדט שימשו בתפקיד ראש המינהל המנדטורי - הנציב העליון שבעה אישים. לכל אחד מהם היה יחס שונה לציונות ולסכסוך היהודי - ערבי בארץ. רוב הנציבים העליונים גילו גישה עוינת כלפי העלייה וההתיישבות הציוניות, או לפחות העדיפו את האינטרס השלטוני הבריטי. השיא של התנכרות הממשל הבריטי לציונות ולתנועת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היה בספר הלבן של 1939 שהטיל הגבלות חמורות על העלייה היהודית לארץ ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ונאכף בחוזקה בזמן השואה שהתחוללה באירופה.
במהלך תקופת המנדט התחוללו ארבע פעמים מאורעות שהיו התקפות של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי. הארוכה והמכוננת שביניהן היו מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט שקיבלו את הכינוי המרד הערבי הגדול וארכו שלוש שנים. מאחר שהערבים פתחו בהן לא רק בהתקפה על היישוב היהודי אלא גם במרד נגד הבריטים, נוצר שיתוף פעולה צבאי בין היישוב היהודי לבריטים.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשנתברר כי בריטניה לא תקיים הבטחותיה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ונמשכה סגירת שערי הארץ לעליית שארית הפליטה מן השואה, התחולל המאבק של ההגנה וארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי והוגברה תנועת ההעפלה, עד שהאירועים הובילו להקמתה בשנת 1946 של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שהמליצה על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית. העניין הובא להכרעת האומות בפני העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה. למחרת החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר ערביי ארץ ישראל וכוחות בלתי סדירים ממדינות ערב תקפו את היישוב היהודי והתחולל הקרב על הדרכים. ב-14 במאי 1948 עזב הנציב העליון האחרון את ארץ ישראל ובתאריך זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ובא הקץ על המנדט הבריטי בארץ ישראל.
עם הכרזת המדינה החלו פעולות צבאיות כנגד הכפרים הערביים בשטח המדינה: נעשו פינויים של בתים וכפרים ערביים וסילוק של המתיישבים הכפריים אשר התגוררו בכפרים אלו תוך כדי הריגת מתנגדים, תחת צוו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון.
מיד לאחר הכרזת המדינה, החל השלב השני של מלחמת העצמאות, וצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה לצד ערביי ארץ ישראל. ב-1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו קווי שביתת נשק, "הקו הירוק", שהפך למעשה לגבול הזמני של המדינה וכלל את שטחי הגליל והנגב. ירושלים חולקה בין חלקה המערבי בידי ישראל, וצידה המזרחי, כולל העיר העתיקה ובכללה הרובע היהודי, אשר נפל בידי ירדן. במלחמה נהרגו כאחוז מהאוכלוסייה היהודית (כ-6,000 איש). בעיית הפליטים הפכה לציר מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמלווה אותה עד היום. על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
פעולות חבלה וטרור שהגיעו ברובם מירדן ומצרים, פגעו ביישובי הספר של המדינה, בעיקר מדרום, ונענו בפעולות תגמול מצד ישראל. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, דחפו בריטניה וצרפת, את ישראל לפתוח במלחמת סיני ("מבצע קדש") - לכיבוש חצי האי סיני ולהשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים, אך נאלצו לסגת מסיני בלחץ האמריקנים.
בשנותיה הראשונות של המדינה החלה עלייה המונית של יהודים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. בשנת 1966 הסתיימה בניית פרויקטים גדולים - המוביל הארצי, נמל אשדוד, ומפעלי ים המלח.
אז כן, לא העבריים ולא הערבים היו הראשונים להתיישב פה, והאלימות אף פעם לא הגיעה רק מצד אחד.
אך כעת זו המדינה של היהודים.
לא הכל קשור לשאלה, אך זה עונה עליה