פריקה, תגידו אם יצא יפה:

ילדה קטנה,
בא לי לחזור להיות ילדה קטנה,
ילדה שהדאגות היחידות שלה בחיים הן מתי להרדים את הבובות.
ילדה שהפחדים היחידים שלה הם להיות רחוקה מהמשפחה שלה.
ואני... בתור ילדה גדולה.... הדאגות והפחדים שלי כל כך שונים...
למה הוא לא אוהב אותי?
למה הוא כועס עלי?
הוא כועס עלי?
אכפת לו ממני?
למה רבנו?
למה לעזאזל נשבר לי הלב?!
ילדה גודלה בוכה מאהבה שהלכה לה.
ילדה קטנה בוכה כשאמא או אבא הולכים.
ילדה גדולה מתי שנשבר לה הלב... מתי שהילד שהיא הכי לא ציפתה ממנו שבר לה אותו...
והוא, כשכולם צחקו עליה הלך. והשאיר אותה שם לבד במקום לעזור לה ולהגן עליה.
ולא רק שלא עזר. גם צחק עם כולם. וכשהיא לא הבינה מה לא בסדר הוא המשיך לצחוק.
והיא, כמו מטומטמת, סלחה לו.
וזה לא בגלל שהראש חשב.
זה בגלל שהלב אמר.
אתם מבינים? לילדה קטנה אין את הבעיות של ילדה גדולה.


להמשיך לכתוב לכם פריקות שלי?