23 תשובות
למה אמריקה כבשה שטחים מהאינדיאנים?
אנונימית
כי ישראל צריכה להתקדם
אנונימית
אתה מוזמן לבדוק על כך באינטרנט במקום לשאול משתמשים בסטיפס שלא מבינים כלום בנושא ולא חיו אז וככה להתסיס ויכוח.
הכי קרוב למדינה שיכלה להיות להם זה שהציעו להם על מגש של כסף 45% משטחה של ישראל, והם סירבו.
אין להם שום זכות על ארץ ישראל, וכמו שגרו פה ערבים, גרו גם יהודים.
אין להם שום זכות על ארץ ישראל, וכמו שגרו פה ערבים, גרו גם יהודים.
השטח לא היה שייך לפלסטינים excuse me wtf
השטחים האלו לא היו שייכים לפלסטינים, לא שייכים וגם לא יהיו שייכים.
וגם אין כזה דבר פלסטינים, אתה יכול לקרוא את זה בספר "תולדות העם הפלסטיני". אני אעשה לך תקציר עליו- הוא ספר שלא כתוב בו כלום, יש בו פשוט עמודים לבנים חלקים.
וגם אין כזה דבר פלסטינים, אתה יכול לקרוא את זה בספר "תולדות העם הפלסטיני". אני אעשה לך תקציר עליו- הוא ספר שלא כתוב בו כלום, יש בו פשוט עמודים לבנים חלקים.
אבל למה לשאול שאלה מטעה
שואל השאלה:
למה מטעה?
למה מטעה?
כי השטח הזה שנקראת ישראל לא הייתה שלהם מעולם אולי?
בוא נתחיל מכך שהרבה לפני העם היהודי והערבי, בשטח ארץ ישראל התיישבו תרבויות הרבה יותר עתיקות כגון: התרבות האשלית, המוסטרית, האוריניאקית והאחמרית.
נדלג כמה אלפי שנים לתקופת הברונזה המאוחרת, כעת בשטח ישראל מתגורר העם הכנעני בעל התרבות הפאגנית וכפופים לשלטון המצרי, אותם תתי עמים כנעניים מוזכרים גם בתנ"ך: העם הכנעני, הגרגשי, החתי, האמורי, הפרזי, החוי והיבוסי.
כעת, בנוגע לתקופת הברזל (החל מהמאה ה-13) יש שתי גישות שנויות במחלוקת לגבי תחילת ההתנחלות העברית בארץ ישראל: האחת תואמת את המסופר במקרא, כך שבסביבות שנת 1200 החלו השבטים העבריים לחדור לאזור ולהשתלט על רוב שטחי ישראל, והשניה טוענת כי העם העברי התהווה כחלק מהאוכלוסיה הכנענית עצמה.
לפי המסופר בתנ"ך ולפי הגישה הארכאולוגית המקסימליסטית, החל מאמצע המאה ה-11 לפנה"ס ועד שנת 930 לפנה"ס לערך התקיימה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת, שהורכבה מ-12 שבטי ישראל. הממלכה השתרעה מהנגב עד הגולן וכללה את רובו של מישור החוף (פרט לחלק הדרומי שהיה בידי הפלשתים), את ערי יהודה והשומרון ואזורים בגדה המזרחית של נהר הירדן.
תומכי הגישה הארכאולוגית המינימליסטית גורסים לעומת זאת כי בתקופה זו היה היישוב העברי מוגבל בהיקפו, וכי הממצאים הארכאולוגיים אינם תומכים בטענה לקיומה של ממלכה מאוחדת.
נדלג כמה מאות על כל סיפורי הממלכות במקרא ונגיע לשנת 586 לפנה"ס בה כבש נבוכדנצר השני מלך בבל את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והגלה את מרבית העם לבבל.
בשנת 539 לפנה"ס כבש את בבל כורש מלך פרס, וכל שטחי האימפריה הבבלית, ובכללם ארץ ישראל, עברו אליו. כורש פרסם את "הצהרת כורש", ואפשר לגולי בבל לחזור לארץ, בתהליך הקרוי שיבת ציון.
עם שאר תושבי הארץ נמנו שבטים ערבים (בני קדר), אדומים, פלשתים והשומרונים גולים שהובאו לארץ ישראל על ידי אשור לאחר חורבן ממלכת ישראל. רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי, במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה התחזקה השפעת התרבות ההלניסטית.
נדלג על התקופה ההלניסטית, החשמונאית היישר אל השלטון הרומאי במאה ה2 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא על ידי הרומאים, הוקמה בארץ ישראל הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה" (בלטינית palstina), אשר כללה את שטח "פרובינקית יוּדֶאָה" ("יהודה" בלטינית), שבוטלה לאחר המרד, אך לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי למחוז מנהלי זה. עם התפצלות האימפריה הרומית, קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא האימפריה הביזנטית, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו.
[מקור השם פלסטין בשמה היווני-רומי של ארץ ישראל. הסופרים היוונים בעת העתיקה נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם "פלשתינֵה" (palestin).]
שוב נדלג הפעם על השלטון הביזנטי בא"י אל תחילת השלטון המוסלמי.
לאחר מספר פשיטות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון נגד הביזנטים. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, שומרון, ובהמשך, ירושלים וקיסריה - וכך נכבשה כל הארץ עד שנת 641, עם כיבוש אשקלון.
כעת נעבור אל תקופת הצלבנים:
במהלך מסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ב-1099, והוקמה ממלכת ירושלים. כיבוש הארץ היה אכזרי והצלבנים טבחו בתושבים לא-נוצרים רבים. בטבח בירושלים נרצחו לפי ההערכה כ-40,000 נפש, רבים מהם יהודים שהצטרפו למוסלמים במאמץ להגנת העיר. הצלבנים הביסו את תושבי הארץ ופנו להרחבת הממלכה (כיבוש ערי החוף ממצרים, הכנרת כגבול עם דמשק, הדיפת הערבים אל תוך המדבר וכיבוש עד הירדן). רוב מטרות אלו הושגו כבר בעשור הראשון, אך חלקן ארך מעט יותר (צור נפלה ב-1124 ואשקלון- רק ב-1154).
כעת שוב נדלג על התקופה הממלוכית אל התקופה העות'מאנית אשר מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת 1517, ומסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. לאחר הכיבוש העות'מאני, התרכז היישוב היהודי בירושלים (בשנת 1553 התגוררו בעיר כ-1,800 יהודים) וכן בערים צפת, טבריה, חברון, עזה (עד למסע נפוליאון ב-1799) ושכם. מעט יהודים התגוררו גם בחלק מכפרי הגליל. לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות, עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה ב-1831. האחרון התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. החל ממחצית המאה ה-18 החלו לעלות לארץ, בעיקר מסיבות דתיות ואף משיחיות, קבוצות רבות של עשרות ומאות עולים מאירופה וצפון אפריקה, ביניהן עליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א, ואלו תרמו לגידולו והתבססותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-6,000 נפש, כמחצית מהם בירושלים. בשנת 1881 כבר מנה היישוב היהודי למעלה מ-25,000 בני אדם.
ראשית ההתיישבות הציונית, העלייה הראשונה והעלייה השנייה והקמת היישוב החדש, הביאו להתגברות משמעותית של קצב העלייה לארץ ישראל. תום מלחמת העולם הראשונה סימן תקווה עבור היישוב היהודי עם קבלת "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".
תקופת המנדט הבריטי בהיסטוריה של ארץ ישראל החלה בשנת 1917 ונמשכה עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
במהלך תקופת המנדט שימשו בתפקיד ראש המינהל המנדטורי - הנציב העליון שבעה אישים. לכל אחד מהם היה יחס שונה לציונות ולסכסוך היהודי - ערבי בארץ. רוב הנציבים העליונים גילו גישה עוינת כלפי העלייה וההתיישבות הציוניות, או לפחות העדיפו את האינטרס השלטוני הבריטי. השיא של התנכרות הממשל הבריטי לציונות ולתנועת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היה בספר הלבן של 1939 שהטיל הגבלות חמורות על העלייה היהודית לארץ ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ונאכף בחוזקה בזמן השואה שהתחוללה באירופה.
במהלך תקופת המנדט התחוללו ארבע פעמים מאורעות שהיו התקפות של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי. הארוכה והמכוננת שביניהן היו מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט שקיבלו את הכינוי המרד הערבי הגדול וארכו שלוש שנים. מאחר שהערבים פתחו בהן לא רק בהתקפה על היישוב היהודי אלא גם במרד נגד הבריטים, נוצר שיתוף פעולה צבאי בין היישוב היהודי לבריטים.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשנתברר כי בריטניה לא תקיים הבטחותיה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ונמשכה סגירת שערי הארץ לעליית שארית הפליטה מן השואה, התחולל המאבק של ההגנה וארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי והוגברה תנועת ההעפלה, עד שהאירועים הובילו להקמתה בשנת 1946 של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שהמליצה על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית. העניין הובא להכרעת האומות בפני העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה. למחרת החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר ערביי ארץ ישראל וכוחות בלתי סדירים ממדינות ערב תקפו את היישוב היהודי והתחולל הקרב על הדרכים. ב-14 במאי 1948 עזב הנציב העליון האחרון את ארץ ישראל ובתאריך זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ובא הקץ על המנדט הבריטי בארץ ישראל.
עם הכרזת המדינה החלו פעולות צבאיות כנגד הכפרים הערביים בשטח המדינה: נעשו פינויים של בתים וכפרים ערביים וסילוק של המתיישבים הכפריים אשר התגוררו בכפרים אלו תוך כדי הריגת מתנגדים, תחת צוו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון.
מיד לאחר הכרזת המדינה, החל השלב השני של מלחמת העצמאות, וצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה לצד ערביי ארץ ישראל. ב-1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו קווי שביתת נשק, "הקו הירוק", שהפך למעשה לגבול הזמני של המדינה וכלל את שטחי הגליל והנגב. ירושלים חולקה בין חלקה המערבי בידי ישראל, וצידה המזרחי, כולל העיר העתיקה ובכללה הרובע היהודי, אשר נפל בידי ירדן. במלחמה נהרגו כאחוז מהאוכלוסייה היהודית (כ-6,000 איש). בעיית הפליטים הפכה לציר מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמלווה אותה עד היום. על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
פעולות חבלה וטרור שהגיעו ברובם מירדן ומצרים, פגעו ביישובי הספר של המדינה, בעיקר מדרום, ונענו בפעולות תגמול מצד ישראל. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, דחפו בריטניה וצרפת, את ישראל לפתוח במלחמת סיני ("מבצע קדש") - לכיבוש חצי האי סיני ולהשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים, אך נאלצו לסגת מסיני בלחץ האמריקנים.
בשנותיה הראשונות של המדינה החלה עלייה המונית של יהודים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. בשנת 1966 הסתיימה בניית פרויקטים גדולים - המוביל הארצי, נמל אשדוד, ומפעלי ים המלח.
אז כן, לא העבריים ולא הערבים היו הראשונים להתיישב פה, והאלימות אף פעם לא הגיעה רק מצד אחד.
אך כעת זו המדינה של היהודים.
נדלג כמה אלפי שנים לתקופת הברונזה המאוחרת, כעת בשטח ישראל מתגורר העם הכנעני בעל התרבות הפאגנית וכפופים לשלטון המצרי, אותם תתי עמים כנעניים מוזכרים גם בתנ"ך: העם הכנעני, הגרגשי, החתי, האמורי, הפרזי, החוי והיבוסי.
כעת, בנוגע לתקופת הברזל (החל מהמאה ה-13) יש שתי גישות שנויות במחלוקת לגבי תחילת ההתנחלות העברית בארץ ישראל: האחת תואמת את המסופר במקרא, כך שבסביבות שנת 1200 החלו השבטים העבריים לחדור לאזור ולהשתלט על רוב שטחי ישראל, והשניה טוענת כי העם העברי התהווה כחלק מהאוכלוסיה הכנענית עצמה.
לפי המסופר בתנ"ך ולפי הגישה הארכאולוגית המקסימליסטית, החל מאמצע המאה ה-11 לפנה"ס ועד שנת 930 לפנה"ס לערך התקיימה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת, שהורכבה מ-12 שבטי ישראל. הממלכה השתרעה מהנגב עד הגולן וכללה את רובו של מישור החוף (פרט לחלק הדרומי שהיה בידי הפלשתים), את ערי יהודה והשומרון ואזורים בגדה המזרחית של נהר הירדן.
תומכי הגישה הארכאולוגית המינימליסטית גורסים לעומת זאת כי בתקופה זו היה היישוב העברי מוגבל בהיקפו, וכי הממצאים הארכאולוגיים אינם תומכים בטענה לקיומה של ממלכה מאוחדת.
נדלג כמה מאות על כל סיפורי הממלכות במקרא ונגיע לשנת 586 לפנה"ס בה כבש נבוכדנצר השני מלך בבל את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והגלה את מרבית העם לבבל.
בשנת 539 לפנה"ס כבש את בבל כורש מלך פרס, וכל שטחי האימפריה הבבלית, ובכללם ארץ ישראל, עברו אליו. כורש פרסם את "הצהרת כורש", ואפשר לגולי בבל לחזור לארץ, בתהליך הקרוי שיבת ציון.
עם שאר תושבי הארץ נמנו שבטים ערבים (בני קדר), אדומים, פלשתים והשומרונים גולים שהובאו לארץ ישראל על ידי אשור לאחר חורבן ממלכת ישראל. רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי, במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה התחזקה השפעת התרבות ההלניסטית.
נדלג על התקופה ההלניסטית, החשמונאית היישר אל השלטון הרומאי במאה ה2 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא על ידי הרומאים, הוקמה בארץ ישראל הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה" (בלטינית palstina), אשר כללה את שטח "פרובינקית יוּדֶאָה" ("יהודה" בלטינית), שבוטלה לאחר המרד, אך לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי למחוז מנהלי זה. עם התפצלות האימפריה הרומית, קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא האימפריה הביזנטית, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו.
[מקור השם פלסטין בשמה היווני-רומי של ארץ ישראל. הסופרים היוונים בעת העתיקה נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם "פלשתינֵה" (palestin).]
שוב נדלג הפעם על השלטון הביזנטי בא"י אל תחילת השלטון המוסלמי.
לאחר מספר פשיטות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון נגד הביזנטים. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, שומרון, ובהמשך, ירושלים וקיסריה - וכך נכבשה כל הארץ עד שנת 641, עם כיבוש אשקלון.
כעת נעבור אל תקופת הצלבנים:
במהלך מסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ב-1099, והוקמה ממלכת ירושלים. כיבוש הארץ היה אכזרי והצלבנים טבחו בתושבים לא-נוצרים רבים. בטבח בירושלים נרצחו לפי ההערכה כ-40,000 נפש, רבים מהם יהודים שהצטרפו למוסלמים במאמץ להגנת העיר. הצלבנים הביסו את תושבי הארץ ופנו להרחבת הממלכה (כיבוש ערי החוף ממצרים, הכנרת כגבול עם דמשק, הדיפת הערבים אל תוך המדבר וכיבוש עד הירדן). רוב מטרות אלו הושגו כבר בעשור הראשון, אך חלקן ארך מעט יותר (צור נפלה ב-1124 ואשקלון- רק ב-1154).
כעת שוב נדלג על התקופה הממלוכית אל התקופה העות'מאנית אשר מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת 1517, ומסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. לאחר הכיבוש העות'מאני, התרכז היישוב היהודי בירושלים (בשנת 1553 התגוררו בעיר כ-1,800 יהודים) וכן בערים צפת, טבריה, חברון, עזה (עד למסע נפוליאון ב-1799) ושכם. מעט יהודים התגוררו גם בחלק מכפרי הגליל. לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות, עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה ב-1831. האחרון התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. החל ממחצית המאה ה-18 החלו לעלות לארץ, בעיקר מסיבות דתיות ואף משיחיות, קבוצות רבות של עשרות ומאות עולים מאירופה וצפון אפריקה, ביניהן עליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א, ואלו תרמו לגידולו והתבססותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-6,000 נפש, כמחצית מהם בירושלים. בשנת 1881 כבר מנה היישוב היהודי למעלה מ-25,000 בני אדם.
ראשית ההתיישבות הציונית, העלייה הראשונה והעלייה השנייה והקמת היישוב החדש, הביאו להתגברות משמעותית של קצב העלייה לארץ ישראל. תום מלחמת העולם הראשונה סימן תקווה עבור היישוב היהודי עם קבלת "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".
תקופת המנדט הבריטי בהיסטוריה של ארץ ישראל החלה בשנת 1917 ונמשכה עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
במהלך תקופת המנדט שימשו בתפקיד ראש המינהל המנדטורי - הנציב העליון שבעה אישים. לכל אחד מהם היה יחס שונה לציונות ולסכסוך היהודי - ערבי בארץ. רוב הנציבים העליונים גילו גישה עוינת כלפי העלייה וההתיישבות הציוניות, או לפחות העדיפו את האינטרס השלטוני הבריטי. השיא של התנכרות הממשל הבריטי לציונות ולתנועת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היה בספר הלבן של 1939 שהטיל הגבלות חמורות על העלייה היהודית לארץ ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ונאכף בחוזקה בזמן השואה שהתחוללה באירופה.
במהלך תקופת המנדט התחוללו ארבע פעמים מאורעות שהיו התקפות של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי. הארוכה והמכוננת שביניהן היו מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט שקיבלו את הכינוי המרד הערבי הגדול וארכו שלוש שנים. מאחר שהערבים פתחו בהן לא רק בהתקפה על היישוב היהודי אלא גם במרד נגד הבריטים, נוצר שיתוף פעולה צבאי בין היישוב היהודי לבריטים.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשנתברר כי בריטניה לא תקיים הבטחותיה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ונמשכה סגירת שערי הארץ לעליית שארית הפליטה מן השואה, התחולל המאבק של ההגנה וארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי והוגברה תנועת ההעפלה, עד שהאירועים הובילו להקמתה בשנת 1946 של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שהמליצה על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית. העניין הובא להכרעת האומות בפני העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה. למחרת החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר ערביי ארץ ישראל וכוחות בלתי סדירים ממדינות ערב תקפו את היישוב היהודי והתחולל הקרב על הדרכים. ב-14 במאי 1948 עזב הנציב העליון האחרון את ארץ ישראל ובתאריך זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ובא הקץ על המנדט הבריטי בארץ ישראל.
עם הכרזת המדינה החלו פעולות צבאיות כנגד הכפרים הערביים בשטח המדינה: נעשו פינויים של בתים וכפרים ערביים וסילוק של המתיישבים הכפריים אשר התגוררו בכפרים אלו תוך כדי הריגת מתנגדים, תחת צוו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון.
מיד לאחר הכרזת המדינה, החל השלב השני של מלחמת העצמאות, וצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה לצד ערביי ארץ ישראל. ב-1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו קווי שביתת נשק, "הקו הירוק", שהפך למעשה לגבול הזמני של המדינה וכלל את שטחי הגליל והנגב. ירושלים חולקה בין חלקה המערבי בידי ישראל, וצידה המזרחי, כולל העיר העתיקה ובכללה הרובע היהודי, אשר נפל בידי ירדן. במלחמה נהרגו כאחוז מהאוכלוסייה היהודית (כ-6,000 איש). בעיית הפליטים הפכה לציר מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמלווה אותה עד היום. על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
פעולות חבלה וטרור שהגיעו ברובם מירדן ומצרים, פגעו ביישובי הספר של המדינה, בעיקר מדרום, ונענו בפעולות תגמול מצד ישראל. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, דחפו בריטניה וצרפת, את ישראל לפתוח במלחמת סיני ("מבצע קדש") - לכיבוש חצי האי סיני ולהשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים, אך נאלצו לסגת מסיני בלחץ האמריקנים.
בשנותיה הראשונות של המדינה החלה עלייה המונית של יהודים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. בשנת 1966 הסתיימה בניית פרויקטים גדולים - המוביל הארצי, נמל אשדוד, ומפעלי ים המלח.
אז כן, לא העבריים ולא הערבים היו הראשונים להתיישב פה, והאלימות אף פעם לא הגיעה רק מצד אחד.
אך כעת זו המדינה של היהודים.
אתה מדהים אותי^
שואל השאלה:
תפסיק לעשות העתק הדבק מאתרים לא אמינים גם אני יכול להמציא סיפורים בלי להוכיח, אבל הפלסטינים פה תמיד ויש לזה הוכחות.
תפסיק לעשות העתק הדבק מאתרים לא אמינים גם אני יכול להמציא סיפורים בלי להוכיח, אבל הפלסטינים פה תמיד ויש לזה הוכחות.
אתרים לא אמינים? זו ארכאולוגיה, ביסוסים ומחקרים, אני לא כותב את זה עם ראש פוליטי, אני מציג לך עובדות, התיישבויות של המון עמים ותרבויות, לא רק העם העברי והעם הערבי, אל תתווכח עם עובדות ואל תלך ראש בקיר, מתערב איתך שלא קראת יותר משורה אחת כי אתה מפחד מהאמת ומהתחושה שאתה לא צודק.
במקום לומר יש הוכחות שזה היה "שייך לפלסטינים"
תביא אותם.
תביא אותם.
שואל השאלה:
כל הממצאים הארכאולוגיים על הפלסטינים לא מספיק לך? ומעבר לזה אין שום ממצא ארכאולוגי על היהודים בארץ הזאת אז..
כל הממצאים הארכאולוגיים על הפלסטינים לא מספיק לך? ומעבר לזה אין שום ממצא ארכאולוגי על היהודים בארץ הזאת אז..
גם אנחנו פה תמיד
כנען זוכר?
כנען זוכר?
לא הבנתי אתה פלסטיני?
שואל השאלה:
לא אני יהודי ישראלי
לא אני יהודי ישראלי
אין ממצאים ארכיאולוגים של פלסטינים
לפחות לא לשקר
לפחות לא לשקר
שואל השאלה:
איך אין? מה עם המגילות הגנוזות של ים המלח?
איך אין? מה עם המגילות הגנוזות של ים המלח?
אנחנו היינו פה, הפלישתים היו פה, המון אנשים היו פה, אין זכות טבעית לעם אחד בלבד, אך כרגע זו מדינה יהודית ותצטרך להשלים עם זה.
תקשיב אדוני הנכבד מר יודע כל, אתה מציג לי ממצא ארכאולוגי אחד שמתקשר לפלסטינים בזמן שאני סיכמתי לך את כל ההתיישבויות באזור באלפים האחרונות, אולי תועיל בטובך לקרוא מה שכתבתי או שתלך ראש בקיר כמו בור?
מה איתם?
באותו הנושא: