יש פה עוד מישהו שמרגיש כמוני ? או לפחות יכול לעזור לי עם פיתרון?

(בת 17 וחצי)
אני הכי קטנה במשפחה שלי. (יש לי 3 אחים ואחיות גדולים).
וזה מרגיש לי כאילו כל מה שאני עוברת לא מעניין אף אחד במשפחה :(
ההורים שלי מזלזלים בי כי הם הרי יודעים שהקיטורים שלי והכעסים שלי והבכי שלי זה רק בגלל גיל ההתבגרות (?) והם לא מתייחסים לרצונות שלי.
זה תמיד קורה אם אני כועסת על אחד החברים, או אם בא לי לעשות משהו בשיער או אפילו אם אני רוצה לדבר עם אמא על משהו שהיא לא מקבלת אבל לפחות לשאול מה היא חושבת או מה לעשות.
אני פשוט מקבלת זלזול וחוסר התעניינות וכל הימים עוברים מאוד מהר ואני מתרחקת יותר ויותר מהמשפחה שלי.
הם לא מבינים שזה שאחים שלי כבר גדולים ועובדים ועושים הכל בעצמם לא אומר ש*אני* צריכה לעשות הכל לבד.
כל דבר גדול שיש לי בחיים אני צריכה לעבור לבד.
אם זה בגרויות (שבשנה האחרונה אני כבר לא מגיעה לבית ספר בגלל שירדה לי המוטיבציה ואני יודעת שלא תהיה לי בגרות- וגם זה לא אכפת להורים שלי), או אם זה מפגשים של הצבא, וצו ראשון ויום המאה וזימונים,או אם זה בדיקות של הרופא, או לקנות בגדים ואוכל לטיול שנתי.
לא אכפת להם משום דבר.
אני יושבת לספר להם מה עשיתי היום ולאן הלכתי ואת מי פגשתי, וכל אחד או שמתערב לי בשיחה וצוחק על הדברים שאני מספרת להם ועל הדברים שמעצבנים אותי, או שמעמידים פנים שהם מתעניינים אבל בעצם הם לא שמעו מילה ממה שאמרתי וממשיכים לראות טלוויזיה.
אני לא רוצה להתרחק מהם ולאבד אותם.
אבל כל יום שאני נמצאת איתם בבית אני רק מתבאסת ונכנסת למצב שאני פשוט לא שווה את ההתייחסות של אף אחד.
אם ההורים שלי והאחים שלי לא רוצים להקשיב לי, ויורדים על הרצונות שלי, וצוחקים על מה שאני עושה.
אז איך תהיה לי מוטיבציה לעשות דברים בחוץ?
איך בחוץ יתייחסו אלי?
איך אני אמורה ללכת עם בטחון בחוץ? שהמקום שאמור להיות לי גב, רק פוגע בי?
אני מפחדת ממה שהולך להיות לי בצבא, ובעתיד.