איך הייתם מגיבים אם החברה הכי טובה שלכם הייתה מספרת לכם

הייתי חושבת "פאק" ומנסה לעזור לה מהניסיון שלי כמה שיותר בתור אחת שמתמודדת עם זה משהו כמו 5-6 שנים...
(חע יש לי הפרעות אכילה יותר שנים משיש לי פלאפון נייד אוקי סליחה זה לא מצחיק)
אם זה הגיע למצב שהיא מקיאה בכוונה הייתי מספרת, אם לא הייתי מתמודדת לבד. הייתי מתחילה בלעקוב אחרי מתי היא אוכלת ולהכריח אותה לאכול כל הזמן.

קרה לי. אמרתי לה שאני שם בשבילה ועודדתי אותה, במהלך הזמן ניסיתי לשים לב לכמה היא אוכלת ואיך, לא דחפתי לה אוכל, אולי ממש בקטנה ולא לחצתי עלייה יותר מדי לאכול אותו. נתתי לה להשתקם בדרך שלה ופשוט הייתי שם בשבילה. תייעצי לה גם לדבר עם ההורים על זה

שואל השאלה:
למה אם היא מקיאה היית מספרת ואם לא אז לא? אגב כתבתי אנורקסיה ובולימיה...

אני חושבת שהיא התכוונה להגיד שאם היא מקיאה בכוונה (דוחפת אצבעות לגרון) היא כן הייתה מספרת כי זה כבר מגיע לנקודה שהיא פוגעת בעצמה ובמערכות שלה.

כי אם היא מקיאה זה מצב כבר שמסכן אותה ברמה שמצריכה כנראה אשפוז ומשהו שאני לבד לא אוכל לעזור לה בו כנראה.

שואל השאלה:
נו מה זה בולימיה?
אתם יודעות שאנורקסיה ובולימיה קשה לטפל בהן ולצאת מהן באותה מידה? אפילו יותר קל לצאת מבולימיה בדרכ

לא קל לצאת משום מצב כזה...
אה והכי חשוב תגרמי לה להרגיש יפה, תגרמי לה להרגיש רזה וטוב עם עצמה- תרחיקי אותה מטריגרים נגיד בנות רזות בבקיני או סרטים על הפרעות אכילה.

תומכת בה ועוזרת לה קודם כל, אחר כך הייתי מנסה לדבר איתה ולהסביר לה כמה חשוב שהאנשים שקרובים אליה ידעו כדי שיוכלו לעזור לה ולתמוך בה גם... אם לא אז אפשר למצוא יחד מקום בו מתמודדים עם בעיות כאלו ללא ידיעת ההורים אבל במצב שכזה יש לך מן התחייבות אתית , חברית ומוסרית לדאוג לה מאחר ואת היחידה שיודעת וכי את חברה שלה