מאיזה גיל הבנתם שאלוהים באת קיים או לא קיים?

אף פעם לא האמנתי בשטויות כאלה כמו פיית השיניים

- בית מאמין
- התחלתי לחשוב על הקיום של אלוהים בגיל 10 והגעתי למסקנה שהוא לא קיים, אבל בעיקרון אני לא שוללת כלום.
- כלום, אנחנו בני אדם עם דעות שונות וזה לגיטימי לגמרי ומה שיפה בנו כבני אדם.

1. בית אטאיסתי
2. בגיל 0
3. אף פעם לא האמנתי
4. שיאמינו במה שהם רוצים גם אם זה אל העוגיות. העיקר שלא יכניסו את האמונות שלו לאף אחד

1. לא מאמין
2. בסביבות גיל 10~11
3. התחלתי לחשוב על למה יש מלחמות בעולם אם יש אלוהים? למה הוא לא מפסיק אותן? למה כל כך הרבה אנשים סובלים והוא לא עושה כלום אם אנחנו הילדים שלו? ואז חקרתי והבנתי שפשוט אין אלוהים
4. אני חושבת שהם פשוט מרגישים אבודים בחיים שלהם והם צריכים להיאחז במשהו שנראה להם גדול יותר מהחיים עצמם כדי להרגיש שיש להם משמעות, אבל שיחשבו מה שהם רוצים כל עוד הם לא כופים את זה על אחרים.

בית לא מאמין
אף פעם לא באמת חשבתי על זה, אני בעיקרון לא מסוגלת להאמין לשום דבר שלא מוכח אבל אני גם לא מכחישה כי אף אחד לא הוכיח שזה לא קיים
לא אכפת לי שמישהו אחר יאמין או לא יאמין, כל אחד והדעות שלו

-אמא ואבא לא מאמינים אבל סבא וסבתא וכל המשפחה המורחבת דתיים
- מאז ומתמיד לא באמת האמנתי אבל אני חושבת שמגיל 11 באמת זה התחזק אצלי והתחלתי ממש לא להאמין
-המוות של אמא שלי ופשוט חוץ מזה יש המון דברים ביהדות שקשה לי להאמין להם
-מכבדת, איש איש באמונתו יחיה

נולדתי בבית מסורתי מאמין אבל לא היו מדברים איתנו על הדת היהדות..
בגיל 14 התחלתי להכנס לזה ולהבין מי עומד מעליי ומה הכוח העצום שלו,
אנשים שחושבים ההפך ממני יש להם את הזכות הזו ואין לי בעיה עם זה אבל ברגע שהם מתגרים ואומרים עקיצות בכוונה אני יכולה להשתגע מזה

נולדתי לבית מאמין, תמיד ידעתי שאלוקים קיים.האמונה היתחזקה אצלי אחרי כל מני מיקרים שקרו לי לא בהכרח דברים לא טובים,דברים שאין דרך להסביר אותם חוץ מזה שה' היה שם איתי.
אפשר ליראות אותו בכל דבר שקורה לנו ביום יום.אין לי שום דעה על אנשים שחושבים ההפך ממני, זאת הדעה שלהם.
לכל אחד יש את הדרך שלו. כל אחד בחיים מגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה ליפעמים דברים מישתנים. אני כן מקווה שהם יראו את הטוב שה' נותן להם אבל זאת הדעה שלהם.
אמונה זה לא משהו שמגיע מכפייה אלא מאהבה ורצון של האדם.

נולדתי לבית מאמין. הפסקתי להאמין באלוהים בגיל 8 עקב סיבות אישיות שלי, אבל בגיל 16, אחרי ניתוח קשה שעברתי, חוויתי חוויה מוזרה (אולי בגלל סמים, אולי בגלל המצב הקשה של הגוף שלי) ועקב כך התחלתי להאמין באלוהים אמונה חזקה מאוד.
מכבדת כל אחד כל עוד הם יכבדו אותי. אין לי כבוד לאף אדם שמזלזל בדעות ובאמונות של מישהו (כל עוד הו לא פוגעות בזכויות בסיסיות או אל קבוצה מסוימת).

הבית בעיקרון חילוני... אמא שלי מאמינה (ויש לי משפחה דתיה מהצד שלה) ואבא שלי לא (וגם המשפחה שלו). אבל רוב הילדות שלי הייתי עם אמא אז שהיא אמרה לי שיש אלוהים האמנתי.
באיזה שהוא שלב הסתבר לי שאמא שלי מאמינה בהרבה דברים שאין להם באמת בסיס מדעי והפסקתי להאמין. אני באמת לא יודעת באיזה גיל זה היה... נגיד בין 8-10.
אין לי שום דבר נגד אנשים מאמינים כל עוד אין להם משהו נגדי. ברור שאם מישהו פשוט יעצור ויגיד לי שאני לא בסדר בגלל... משהו אז אני התעצבן כי באיזה זכות אתה מעיר לי? תן לי לחיות איך שאני רוצה. אבל בעיקרון אין לי שום דבר נגדם ויש לי חברים מאמינים וחברים דתלשים.

1. בית חצי נוצרי חצי יהודי
2. כיתה ד' הבנתי שהוא לא קיים בשבילי
3. התעללויות בבית ספר דתי
4. שכולנו בני אדם, לכל אחד יש את האמונות האישיות שלו החיים.

בגיל 15 חזרתי "בתשובה" כשהתחלתי לשנות את זווית הראיה שלי והגעתי למסקנה שאני מאמין בכוח רוחני שהוא בשבילי היקום, שזו מין הגדרה יותר מוכחת ומבוססת מאשר התנ"ך

-נולדתי לבית חילוני, חלק מהמשפחה מאמינים וחלק לא.
-מגיל קטן הייתי טיפוס נורא סקרן, שנאתי שאין לי תשובות מוצקות לשאלות שלי. כבר בגן חובה כשהיו מספרים לנו סיפורים מהתנך התחלתי להיות סקפטי, כל כך הרבה דברים לא הגיוניים בלי הסבר אמיתי (חוץ מ"נסתרות דרכי השם").
וככל שגדלתי התעניינתי יותר ובדקתי יותר והגעתי להבנה שכל עוד אין לאף אחד הוכחות לזה, זה לא קיים.

-שאלה טריקית, אני לא שופט אנשים לפי האמונה שלהם עד שזה מתחיל לפגוע בי.
לדוגמה, עם הדתיים/חרדים הלא קיצוניים שמוכנים לחיות בדו קיום, שלום ובלי כפייה מכל צד אין לי בעיה, לרוב הם אנשים חכמים שגם כיף לשוחח איתם.
לעומת זאת ככל שמדברים על חרדים יותר קיצוניים, פה יש בעיה חמורה. ולא עם עצם האמונה שלהם, אלא עם איך שהם מתנהלים איתה ועם אנשים שונים מהם.

נראה לי שכולם מאמינים באלוהים בבית שלי, אבל אף אחד לא מדגיש את זה ואנחנו לא שומרים שום דבר ואף אחד אף פעם לא אומר על זה שום דבר.
typical russians
בגלל שלא גדלתי לתוך זה אני לא מאמינה בזה, כמו שאני לא מאמינה בסנטה קלאוס או פיית השיניים.

ולגבי אנשים אחרים, לא ממש אכפת לי מה הם עושים עם החיים שלהם אז לא חודבת כלום

בגיל 12
לבית לא מאמין
שהוא לא קיים
שיהנו עם זה

נולדתי לבית מאמין.
בערך גיל 14 ככה..
לפי התורה והחוקים שלה.
שזו זכותם ושאין להם מושג מה הם מפספסים.

משפחה מאמינה, כשהייתי קטנה אך פעם לא התעמקתי בנושא של אלוקים, אבל כשגדלתי קצת הבנתי כמה טוב זה להאמין בו, ואני ככ שמחה שאני מאמינה.

-אמא מאמינה אבל כעיקרון בית לא מאמין
-לא זוכר, אני לא מאמין אבל תמיד יש בי חלק קטן שחולק על כך
-גדלתי והשכלתי
-לא חושב כלום, שיהנו להם ולא יתעסקו בעניינים של אחרים
-

הבנתי בכיתה ב בערך

-אבא מאמין אמא לא
-כמו שאמרתי כיתה ב
-פשוט זה נראה לי לא הגיוני
-שיחשבו מה שבא להם כל עוד הם לא כופים את זה עלי.

נולדתי למשפחה חצי מאמינה...
גיל עשר התחלתי לא להאמין.
ואני חושבת שזה בסדר, כי תכלס אני לא בטוחה שמה שאני מאמינה נכון אז כל אחד והטמטום שלו.

עריכה: רק עכשיו קראתי את כל השאלה):