[חוות דעת] קטע קצר שרשמתי

למה אנשים יכולים להכאיב כמו שהם יכולים לשמח,
למה השליליות והכאב רק תופח ותופח.
למה אי אפשר להיפטר מכל השנאה,
למה הכל מרגיש כאילו זה חתיכת בדיחה.

והקנאה.. הוו.. רגש שגופי כל כך מתעב,
בנוסף לבדידות.. זה כל כך כואב.
היא מכה חזק כמו שלא הרגשת מעולם.
היש דבר כזה אושר נצחי? אם כן אז ממנו לא אטעם.

אפשר חוות דעת לאיך יצא לי? ואיך אני יכול להשתפר בזה?
אני רשמתי את זה כשהייתי במצב רוח ממש רע וזה עזר לי לרשום ועכשיו יש לי רצון מטורף להשתפר ולכתוב ברמה גבוהה.
תודה לעוזרים :)