אני יושבת פה מיואשת. נמאס לי.

נמאס לי מחברות צבועות נמאס לי מהכל נמאס לי מהלימודים נמאס לי פשוט באלי להעלם אני רוצה פסיכולוג אבל אין לי אומץ לבקש מההורים, אני בטוחה שאני בדיכאון, לפעמים יש לי התקפי חרדה, לא סיפרתי להורים שלי, אני מרגישה מיואשת מהחיים לא מוצאת משמעות בהיותי כאן לאף אחד לא אכפת ממני חוץ מהמשפחה שלי וגם היא לא גדולה, לפעמים קורה שאני קמה בבוקר כולי בוכה רק מהידיעה שאני צריכה ללכת למקום מלא אנשים שאני שונאת כולם צבועים כולם בוגדים בך, מרגיש לי שאני אף פעם לא אמצא חבר/ה אמיתית כזאת שבאמת אכפת לה ולא סתם נמצאת שם לתקופה כזאת שאני יוכל לספר לה הכל ופשוט נמאס לי כואב לי כבר הראש מרב שאני בוכה כל חמש דק פשוט נמאס לי מרגישה בודדה מרגישה ריקה מרגישה שאני מפספסת את החיים כל כך הרבה דברים קורים עכשיו ובכל זאת כלום שום דבר נמאס לי באלי מישהו מקצועי לדבר איתו אבל אני גם לא רוצה לבקש מההורים גם ממבוכה ושהם לא יבינו אותי וגם בגלל שזה עולה הרבה כסף שאין להורים שלי כרגע. (בת 15)