אנשים עם הפרעות אכילה-אתם יכולים לספר איך זה להתמודד עם זה?

אני לא יודעת ממש איך את מגדירה הפרעה, אבל כבר הגעתי לשלב בחיים שאני לא נהנת יותר מאוכל, כאילו משהו בי וויתר על ההנאה הזו ובוחר להשען על האחרות.
אוכל מעורר בי אכזבה. :(

אני דיי חדשה
זה מעצבן התופעות לוואי
ויש לי הפרעת אכילה בלתי ספציפית

אני מרגישה שאוכל זה כבר מחוץ לתחום...
כל מקום שאומרים שיש אוכל ישר אני בלחץ וחוששת..
במקום שאוכל יצור לי קונוטציה חיובית כמו שלכולם אני רק חושבת על הסבל שבאוכל.
אני רואה אנשים אוכלים להנאתם שניצל וציפס שבשבילם זה כלום, הם אפילו לא זוכרים שהם אכלו את זה. אבל אם אני הייתי אוכלת את זה הייתי זוכרת את זה לשבוע, שבועיים לפחות.
כל פעם אני מסתכלת במראה ובוחנת כמה שהשמנתי ברגליים בעיקר ומתכננת יום למחורת לא לאכול. זה באמת נוראי.
לא מאחלת לאף אחד דבר כזה

מזדהה לגמרי עם התגובה מעליי, כל החיים שלי בערך

התגובה של יאמפאפוז

צודקת^

חרא נמאס לי כבר

שואל השאלה:
מה? הפרעות אכילה זה לא עובר לבד
ואיןשם
מה שאת מתארת זה לא הפרעות אכילה אבל את בהחלט צריכה לטפל בזה

אני מניחה שיש לי ednos (הייתי מאובחנת כאנורקסית אבל יצאתי מזה) וזה סיוט שלא נגמר

יש לי מסר להעביר לכל בן אדם עם הפרעות אכילה שקורא את זה:

~מה שאמרו לי לפני אנורקסיה~
"ישמנה"
"השמנת"
"כמה את אוכלת?"
"ידובה"
"את כל היום אוכלת שטויות"

~מה שאמרו לי שהייתי אנורקסית~
"זה כל מה שהבאת לאכול?"
"יאנורקסית"
"ימכוערת"
"רזית"
"את רזה מידי"
"את חייבת לאכול"
"את לא יכולה להישאר ככה"
"לא ישאר מימך כלום בסוף"
"תביאי כבר אוכל נורמאלי"
"למה את מביאה רק מלפפון??"
"את תצטערי על זה כשתגדלי"
והתגובה הכי פוגעת, חברה שלי צעקה בכיתה וכולם הסתכלו עליי "זה כל מה שאת מביאה??? רבע סנדוויץ?! תראי היא לא אוכלת כלום!"

~שהתחלתי לאכול בריא~
"ישמנה"
"איכ כמה את אוכלת"
"את רזה מידי"
"יאנורקסית"
"באמת שזה לא במטרה לפגוע אבל הם קוראים לך אנורקסית כי את כל הזמן מחפשת תשומת לב" (אנונימי בסטיפס ענה לי את זה על שאלה)

את אף פעם לא תיהי מספיק טובה בשביל כולם, אז תיהי עצמך.

שואל השאלה:
מזדהה עם כולכן :/
הלוואי שהחרא מחלה הזאת תעבור לכולנו

אנה את מתוקה אמיתית אבל להרבה מאיתנו הסביבה בכלל לא משפיעה על ההפרעת אכילה וזה הכל בראש.

שואל השאלה:
כנל^
גם אצלי זה לא התחיל מהסביבה כמעט
זה התחיל מהדעות שלי על עצמי
אף אחד לא היה קורא לי שמנה ודברים בסגנון

אצלי תמיד אמרו לי שהגוף שלי יפה אבל פשוט לא מצליחה להאמין להם... כאילו גם כשאני רןאה גוף רזה זה לא מספיק רזה, אף פעם. לא אכפת לי מה הסביבה תגיד אני פשוט רוצה להיות רזה. אני לא עושה את זה בשביל לרצות אף אחד, אני עושה את זה כי אני חייבת. כאילו גם הדימוי הגוף הרע שלי בא מעצמי מהפוסט טראומה שלי בשילוב עם bpd ופרפקציוניזם ובום ככה נוצרת הפרעת אכילה.

אני פשוט הייתי מאוד מאוד מושפעת מאחרים וקראו לי שמנה גם בגיל 8-10 אז זכרתי את זה וחשבתי שהם צודקים.
לפחות אתן לא מושפעות כמו שאני הייתי, אוף איך אני רוצה שתצאו מיזה עכשיו

אני לא יודעת מה ההפרעת אכילה המוגדרת שלי, אבל בהחלט יש לי הפרעת אכילה ואני יודעת בדיוק. זה הכי לא כיף בעולם ואין לי כוח לתאר אפילו איך זה מרגיש

אה כן ושכחתי לציין אני מאובחנת עם אנורקסיה ואכילה בררנית. בתכלס אני חושבת שיש לי גם סוג של בולימיה אבל לא יודעת כי זה חדש

^ההורים שלך יודעים נכון?

על המאובחנות ברור, הייתי באשפוז. ההקאות לא.

את מרגישה שהם עוזרים לך?

כעקרון מבחינתם אני החלמתי

את באיזשהו טיפול או משהו שאמור לעזור לך?

השתחררתי כי אני חתיכת שקרנית מעולה. אני בריאה מבחינת כולם.

לא אל תשקרי.
אני לא מבינה זה כיף לך?
כיף לך הכאבי ראש והסחרחורות והחולשה וכל זה?
את לא רוצה להיות בריאה ולהביא ילדים?

זה לא כיף לי אבל אני לא מסוגלת להבריא, זה חזק ממני. לא משנה כמה הרצון שלי להחלמה חזק הצד השני ממגנט את המוח הדפוק שלי יותר.
להביא ילדים זה משהו שאני ממש לא רוצה ואין לי סיכוי להיות בריאה.

גם אני חשבתי שאין לי סיכוי
אבל את יכולה לצאת מיזה
את צריכה לקחת את עצמך ביידים ולהחליט שהבריאות שלך יותר חשובה מכל השרשרת הזאת של ההרעבות והסבל שלא נגמר כי את גם ככה בחיים לא תיהי מספיק טובה בשביל אנה

אי אפשר לצאת מזה. אפשר לשים את זה בצד אבל זה תמיד נשאר שם, תמיד. זה פשוט דחוק איפושהו אבל לא קשה לזה לפרוץ מחדש למרכז החיים.
הבריאות שלי לכ כזאת חשובה לי, אין לי ממש תוכניות לעתיד חוץ מזה.

אין לך תוכניות?
אז את רוצה לסיים את החיים שלך בת 80 בודדה בלי בעל, ילדים ונכדים??
כל מה שתיזכרי מעצמך זה את גיל 16 ואת התקופה הנוראית הזאת.

אני נגד נישואין ואני לא מעוניינת בילדים. אולי יהיה לי חבר. אני בהחלט לא מתכוונת לחיות עד גיל 60. המקסימום זה 45.

היו לי הפרעות שמוגדרות כהפרעות אכילה שנה שעברה.
בקושי הייתי אוכלת המון זמן, ואז היו לי כמה חודשים שאכלתי נורמלי, ואז שוב הפסקתי לאכול חודשיים, אבל עכשיו אני אחרי זה.
אני לא יודעת איך לעזור לך להתגבר על זה.
אצלי קיבלתי החלטה שאני מעדיפה לחיות ולא להיות שלמה עם הגוף שלי על... לא לחיות. זה לא היה רק זה, המון דברים השתנו בחיים שלי לטובה בתקופה שזה נגמר, אבל זה הסוויץ' שהייתי צריכה לעשות בראש שלי.
הקטע הכי הזוי - זה שגם בתקופה שאכלתי נורמלי- הייתי רזה. הייתי ממש בטוחה שאני שמנה באותה תקופה, אבל זה לא היה נכון.

אנורקסיה.. אני אוכלת עד 150 קלוריות וקשה לי בטירוף. זה לרצות לישון כל היום, תחושה של סחרחורות תמיד, לחיות על קפה ומלפפונים, ולדאוג על כל דבר שאת מכניסה לפה. שאנשים אומרים לי שרזיתי זה עושה לי טוב אבל גם רע, כי זה גורם לי לרצות להמשיך לרדת ולרדת ולא להפסיק. ירדתי משהו כמו 14 קילו ואני בתת משקל. אני נורא רוצה להפסיק אבל מצד שני לא רוצה להפסיק כי אני מרגישה שאני לא רזה מספיק. זה הדבר הכי קשה שהתמודדתי איתו אי פעם, הלוואי שלעולם לא הייתי מתחילה עם זה, הטעות הכי גדולה שעשיתי. ואנשים לא מבינים שזה לא קשור למראה, אני אולי לא מקל אבל המחלה עצמה קיימת בראש. זה לא עוזר להגיד "פשוט תאכלי" כי זה לא עובד. הראש שלך לא מסוגל לקבל את העובדה שאת צריכה לאכול, ולא אכפת לו פשוט. את מנסה להתחמק מזה כל הזמן, לא משנה מה וזה פשוט נוראי. וזה לראות אנשים אוכלים בכל כך פשטות ונהנים מזה ואת מרגישה רע שאת מכניסה תפוח לפה, וחרדות שהולכים לארוחות משפחתיות, ואת כאילו רוצה להחלים אבל לא באמת כי זה חזק יותר ממך.