אנשים עם הפרעות אכילה... תוכלו בבקשה לפרוק פה מה אתם מרגישים מה עובר עליכם והמחשבות שלכם וכל זה?

נמאס לי מאוכל
אני מכניסה קלוריה אחת לגוף ומרגישה שעליתי 5 קילו
מנסה לשכנע את עצמי שאם אני יאכל אף אחד לא יאהב אותי
ככה זה לפחות יותר קל

אני חושבת על הגוף שלי כל הזמן, אבל כל הזמן.
אני אוכלת מלפפון ומרגישה אשמה.
הגעתי למצב שאני באמת באמת מפחדת להיות שמנה.
כשאני לבד בבית אני מסתכלת על תמונות של אחרות ומתחילה לבכות.
הקול הזה שמהדהד בראש כשעושים ארוחה בכיתה ואת אומרת "אני לא רעבה"
אני במשקל תקין, אבל גם לבנות במשקל תקין יכול להיות הפרעות אכילה.

זה מין לופ כזה אני כבר במשקל נמוך ויש ימים שאני כזה רואה שאני יותר מידי הרזתי אז אני אומרת זהו אני אצא מזה אתחיל לאכול ואעלה במשקל ואז אני אוכלת יותר עולה בכמה גרמים ואז שוב חוזרת לאכול פחות ושוב יורדת וככה עוד פעם ועוד פעם ופשוט תקועה בתת משקל ומחשבות על זה ולא מצליחה להשתחרר מזה גם אם יש שבוע שאני מרשה לעצמי לאכול מה שבא לי שבוע אחרי זה אני לא

אכלתי במשך חודשיים עד 200 קלוריות ואפילו פחות ,היו ימים של צום שלם או רק קפה. הרגשתי רע ככ ורזיתי( לפי מה שאמרו לי אבל אני לא רואה את זה) ופשוט נמאס לי, באלי לצאת מזה ולהחלים ולהיות שמחה ולהפסיק להיות מדוכאת אבל כל פעם שאני מסתכלת במראה אני רואה רק שומן ואני אומרת לעצמי שזה לא נכון ושבשביל להחלים אני חייבת לעלות את הכמויות. אז אני אוכלת טיפה יותר, יחסית למשמש וחצי פריכית ביום, אבל אני לא מצליחה, בקושי עוברת את ה270. ובכללי הספירת קלוריות הנוראית הזאת שאי אפשר להלחם בה, זה לחשב כל עגבניית שרי וכל חצי ביס ממלפפון הלוואי שיכולתי לאכול נורמלי ופשוט להיות נורמלית. לאכול ליד המשפחה זה פשוט סיוט, ושאומרים לך שרזית וזה יפה את מרגישה ככ טוב אבל גם ככ רע זה פשוט נוראי. ההרגשה הזאת לפעמים שאת רוצה לצאת מזה ואת משכנעת את עצמך שתצליחי והנה את אוכלת חצי יוגורט אבל אחרי כמה זמן את משתגעת ורוצה לחזור לא לאכול כלום. וזה מוציא את החשק לחיות שום דבר לא משמח יותר, המחשבות הם על אוכל אוכל אוכל 24/7, מה אכלתי היום, כמה עוד מותר לי לאכול היום זה פשוט סיוט. זה ראש דפוק שלא יכול להילחם בזה, אני לפעמים רואה שרזיתי אבל יש את הקול הזה בראש שאומר לך "את לא את רק מדמיינת"
לפעמים זה להיות רעבה בטירוף אז לשתות מלא מים וללעוס מסטיקים, ולפעמים זה להיות לא רעבה למשך כל היום כי הגוף כבר מכור ורגיל לרעב, ואת אוהבת את ההרגשת רעב, את רק מחכה לזה, להרגיש את הבטן מתכווצת. כאבי בטן כל הזמן וסחרחורת וכאבי ראש, עייפות. אין סוף לזה באמת. הלוואי שלא הייתי נכנסת לזה

יש לי כל הזמן קולות בראש אסור לאכול אני שמנה!! אני מרגישה שבתוכי אני כבר מתה כבר אין לי כוח יותר אני רואה את עצמי במראה כמכוערת ושמנה ואני שאנת את זה אני לא רוצה את זה המחלה הזאת לא עוזבת
אני משקרת לכולם מסתירה את עצמי אני משקרת לאנשים שהכי קרובים אלי שאני אוכלת אבל אני לא!!! כל יום אני קורעת את עצמי בספורט בודקת bmi
אני שאנת את הכל את הגוף שלי פשוט את הכל נמאס לי

היי אני הייתי בזה משהו כמו שנה הגעתי לbmi13 זה כן יכול להפסיק! אני אפילו שכחתי כמה קלוריות יש לכל מאכל אני כבר לא חושבת על אוכל כקלוריות אני חושבת עלזה כמשהו כיפי ומענג! כן זה לקח זמן והייתי בטוחה שלא אצא מיזה ושזה באמת לא אפשרי אבל זה אפשרי!

אני יודעת ששנה זה לא הרבה אבל ממש מאז שהתחלתי איבדתי את המחזור): הוא עוד לא חזר לי ואני מקווה שבהמשל הוא יחזור

פשוט כל כך קשה לי. אני רוצה להרגיש טוב אבל אני לא רוצה להשמין... כי ממילא אני כבר שמנה מאוד.
אף אחד לא מבין אותי ואני ממש צומיסטית ואני רומזת לאנשים שאני חזרתי להפרעת אכילה כי אני באמת חייבת עזרה ואני לא מתאפקת כי אני דפוקה אבל בכל זאת לאף אחד לא אכפת.

והיום אכלתי פשוט מלא. התכוונתי לעשות צום מיצים, אבל בסופו של דבר אכלתי מלא פירות וירקות וגם שתיתי הרבה חלב ואכלתי חביתה וקציצות ואני מרגישה מזעזע.

אני סתם פורקת פה מלא כי אין לי עם מי לדבר הרבה פעמים...

גם אני יודעת שטיפול לא יעזור כי כבר הייתי באשפוז ולכאורה החלמתי, ובאמת הרגשתי מעולה. היה שם שלב במשקל יעד שלי (bmi 22) שאשכרה הסתכלתי על עצמי והייתי מרוצה, ואז השתחררתי והיה טריגר ופוף הנה אני שוב בסבל, אז כלום לא ישנה. זה היעוד שלי, אני תקועה לנצח ככה.
העולם פשוט מלא בפחד וחרדה מכל דבר.
אני מפחדת להיות בבית כי ההורים תמיד חופרים לי על אןכל מאז האשפוז.
אצל חברות אני מפחדת שאני אכנע לדחף לאכול כשהן אוכלות משהו ממש מגרה.
כשאני יוצאת עם חברה אני מפחדת שהיא תכריח אותי לאכול.

והכל כל כך משמין. הכל משמין. האוויר משמין. הכל משמין. אסור להשמין.

וואו אני חופרת ממש... תסלחו לי.

וממש נמאס לי מההפרעה הנוראית הזאת. אני רוצה שהיא תגמר, אני רוצה להרגיש טוב. אני רוצה לאכול פיצה, כאילו ממש. ובלי להקיא. או אחר כך לבכות... אבל אני פשוט יודעת שזה לא יגמר. זה היעוד שלי. זה החיים שלי.