יש היום אזכרה לסבא שלי ז"ל ו..

אני חושב שאת היחידה שיכולה לדעת, הבעת רגש \ אהבה \ לכבד - יכולה להתבטאות בדרך שאת מסוגלת ויכולה. לא בהכרח בנורמה הרגילה, כמובן שזה רגיל ונחשב "מובן מאילו" ללכת. אבל אני אישית גם לא הלכתי, כי פשוט ידעתי שלא אוכל להראות בהבעת הרגש שצריך. אז פשוט הדלקתי נר בבית, הקדשתי לעצמי זמן ויום דיי רגוע לכבד את סבתא שלי. את היחידה שבאמת יכולה לדעת מה לעשות במצב הזה.

קודם כל משתתפת בצערך.. מבטיחה לך שזה זמני, והכל ירגע אצלך עם הזמן.
ואני חושבת שאולי דווקא כן תלכי לשם שינוי..?
אמרת שאת מרגישה שאת חייבת ללכת, אז תקשיבי לרגשות שלך מבפנים ותעשי מאמץ קטן.
עדיף שתלכי ותרגישי לא כל כך בנוח מאשר שתשארי בבית ותתחרטי על זה שלא הלכת..

את צריכה ללכת בשביל לכבד

שואל השאלה:
אני יודעת אבל זה קשה מידי... חוץ מאמא שלי (שאבא שלה הוא זה שיש לו היום אזכרה) כל המשפחה שלי כועסת עליי.. אחים שלי אומרים שלא איכפת לי מזה ושאני סתם מנסה להתנתק מהמשפחה כי אני ילדה דכאונית שחושבת על המוות כל היום (ממש לא נכון, אני הילדה הכי חייכנית ואופטימית שיש) וזה מרגיש כאילו סבא שלי בעצמו כועס עליי... הסיבה שאני לא מסוגלת היא גם סוג של טראומה.. הוא חלה במחלת הסרטן והופיעו הסימנים ביום שבו הלכתי לישון אצל סבא וסבתא שלי לפני 8 או 9 שנים... אכלנו צהריים והוא הר געש לא טוב.. לאורך החצי שנה שהוא היה חולה ראיתי כל שלב, את כל הרגעים הכי נוראים שילדה לא צריכה לראות ומחלת הסרטן הופיעה מול העיניים שלי פשוט..
הזכרונות שלי ממנו מורכבים רק מזה שהוא שוכב במיטה עם פרמדיקים ואני יושבת ליד הרגליים שלו ובוכה והוא לא מבין.. אז אני בכלל לא ידעתי שהוא חולה בסרטן... הפרמדיקים הסתכלו עליי ממש ברחמים... אחרי חמש שנים שהלכתי לאזכרות לא יכולתי יותר לבוא..

את ממש מקסימה שתדעי.
ואני די מזדהה איתך, גמאני לא הולכת לדברים מסוגים כאלה, אף פעם גם לא הלכתי.
ותקשיבי, את לא חייבת הסברים לאף אחד, את מבינה עם עצמך את הסיבה האישית שלך שבגללה את לא הולכת. ושהסיבה הזאת תשאר אצלך, את לא צריכה לנמק דברים מבפני המשפחה שלך. קשה לך להגיע? אל תגיעי. ואל תרגישי רע עם זה, כי זה מוצדק.

שואל השאלה:
לא יודעת.. הם בטוחים שכשהם באזכרות אני יושבת בבית עם חברים מול הטלוויזיה טוחנת פיצה ושוכחת למה הם לא כאן... בתכלס מה שאני עושה זה לשבת במרפסת וכביכול לדבר עם הבן אדם שיש לו אזכרה... לא יודעת יש לי אמונה כזו שבאותו יום הנשמה יורדת לעולם ונמצאת עם כל מי שעצוב..
אז אני מספרת לו איך עברה השנה מאז האזכרה, מה השגתי, על החברים החדשים, על איך השתפרתי בחיים ואיך הוא היה מגיב אם הוא היה יודע ורואה אותי עכשיו... איך התבגרתי מאז שנפגשנו ומה למדתי על העולם...
מוזר.. אני פשוט כותבת את זה עכשיו ובוכה.. ליטרלי בוכה
הרבה זמן לא בכיתי... כמה חודשים.. אני לא מדברת עליו אף פעם אז הזכרונות לא מציפים אותי.. אבל עכשיו יש לי פלאשבק מהימים שהיינו יחד ומהדברים המוזרים שהוא היה עושה...
זה משמח אותי קצת לבכות מהזכרונות הטובים...
אני גם שמחה וגם עצובה, מסתבר שההבדל הוא מאוד דק...

שואל השאלה:
עדכון: החלטתי ללכת
המשפחה שלי הייתה בשוק כשאמרתי לה את זה
אני אנסה, אם יהיה לי קשה מידי אני אלך לבית של דודים שלי (סבתא וסבא שלי ז"ל קיבלו בית כשהם עלו לארץ ממרוקו לפני קצת יותר מ40 שנה ודוד שלי בנה בית מאחור והבתים האלה ליד הבית כנסת שבו עושים את האזכרות) או שאני אבקש ממישהו להסיע אותי הביתה..