אני חושבת שאני אוטיסטית בתפקוד גבוה שלא אבחנו אותה.. ואני מפחדת ללכת לאבחון. מה לעשות?

וואי נראלי גם אני ככה

אין לך מה לפחד. לכי

יש לך שתי אפשרויות: או ללכת לאבחון או לא ללכת לאבחון

שואל השאלה:
אני מפחדת לגלות שאני באמת אוטיסטית..

בת כמה את?

למה לך לעשות את זה? מה זה משנה בדיוק?

את יכולה לתבוע את הבית חולים שלך אם לא אבחנו אותך כשהיית קטנה

שואל השאלה:
אני בת 20 וחצי.
מצד אחד אם אני אאובחן כאוטיסטית זה ייתן לי מענה לכל הקשיים שהיו לי כל החיים ולהכל יהיה פתאום הסבר הגיוני.
מצד שני אני אחייה בידיעה שאני לא כמו כולם ואני אוטומטית אתייג את עצמי כ"אוטיסטית" וארגיש לא ראויה לאף אחד ושאף אחד לא יתעניין בי. וזה יכול לשבור אותי.
ואין לי מה לתבוע את בית החולים מה זה ייתן לי..

גם אני חושבת שאני אוטיסטית שמעולם לא אובחנה, בדיוק עכשיו שאלתי את אמא מה בעיקרון מתבטא ילד כאוטיסט
היא ענתה שילדים אוטיסטים בדרך כלל מנותקים מעולם, והם חיים בבועה של עצמם, כלומר לא מתקשרים עם ילדים אחרים, והיא נתנה דוגמא לתקשורת שזה לא בהכרח במילים או דיבורים: נגיד ילד שחוטף צעצוע לילד אחר, זו תקשורת, ואני זוכרת לפי הזיכרון שלי מהילדות, שאני לא הייתי כל כך מתקשרת עם ילדים והייתי רוב הזמן לבד
אבל כמובן שאין לי שום סמכות לקבוע אם אני באמת אוטיסטית

אני מציעה לך לשאול את ההורים שלך אם לקחו אותך בעבר לאיבחונים, ואם היה להם "חשד" לאוטיזם אצלך

אני חושבת שכדאי לך להחליט להיות שלמה לא משנה אם את כן או לא. אם זה לא עובד, פשוט תנסי לחשוב עם עצמך האם הידיעה תכביד עלייך, ואם כן אולי עדיף לך להישאר כמו עכשיו. בכל מקרה גם אם את אוטיסטית אל תתייגי את עצמך ככה, זה לא מגדיר אותך.

שואל השאלה:
דיברתי עם אמא שלי על דברים כאלה והיא לא ציינה מעולם שלקחה אותי לאבחון.. לא לאוטיזם ולא אבחון מנת משכל או משהו.
אני גם זוכרת בילדותי שכשהיינו הולכים לאירועים אחותי הייתה אוהבת ללכת ולהשתולל ואני הייתי מתעצבנת מהרעש של המוזיקה והאנשים וסותמת לעצמי את האוזניים ואפילו בורחת משם.
גם היה לי מאוד קשה לתקשר עם ילדים לא הייתי יודעת לקרוא סיטואציות חברתיות כמעט בכלל, לא הייתי מצליחה להבין מה הבעות פנים של אנשים אומרות ולא מצליחה לקרוא את הדינמיקה של הדברים. הייתי מאוד אדישה כשמישהו היה בוכה או מאוד שמח לא הייתי מבינה מה זה אמפתיה בכלל לא הייתה לי בכלל אפילו..
רק עם השנים כשגדלתי הבנתי שיש משהו שלא בדיוק בסדר אצלי שאני לא מרגישה אמפתיה ולא מצליחה להבין בדיוק וניסיתי לעבוד על זה וכן יש שינוי לעומת העבר, אבל הכל מרגיש לי ממש מסכה שבתוך תוכי זה לא אכפת לי והאנשים היחידים שאני מרגישה כלפיהם אמפתיה זאת אמא שלי וסבים שלי.
בתוך תוכי אני מרגישה בתוך הבועה של עצמי אני מרגישה כאילו אני מסתכלת על העולם מהצד כאילו אני לא חלק ממנו, מנתחת כל דבר שאנשים עושים ומבינה את הסיבה והמניע למעשים שלהם אבל לא מבינה באמת למה צריך את זה והכל חסר טעם.
חשבתי בעבר שיש לי חרדה חברתית אני כן חושבת שהייתה לי בבית ספר בשנים של החטיבה והתיכון בגלל שהרגשתי שונה ופחדתי מכל דבר שאעשה או אגיד שישפטו אותי כי אני פשוט לא הצלחתי להיות חלק מהחברה.

סליחה על החפירה
אני פשוט ממש מפחדת שההסבר לכל זה זה בעצם אוטיזם.

אני בטוחה שאף אחד פה לא חושב שאת חופרת, ותקשיבי, קודם כל יש עוד מצבים שהתסמינים שלהם יכולים להיות מה שתיארת, זה לא בהכרח אוטיזם. וגם אם כן, אז מה? זה לא משנה את מי שאת.

שואל השאלה:
את צודקת. אבל אם אני אתאבחן אז זה כבר לא יהיה בגדר "הרגשה" זה יהיה כבר עובדה שיש בי משהו שונה ושמבדיל אותי מאחרים ושקוראים לזה אוטיזם.
עכשיו שאני מדברת על זה יותר אני מתחילה לחשוב שעדיף לא ללכת לאבחון..

תרגיעי את עצמך, תנסי למלא את עצמך באהבה עצמית, ולזכור שלא משנה צה, יהיה בסדר, ואת עדיין מי שאת. את את מצליחה להיות שלמה עם עצמך, אל תתאבחני. בינתיים הייתי אומרת שתנסי לא לחשוב על זה, ולהמשיך בחיים שלך. אם עובר הרבה זמן וזה לא יוצא לך מהראש, כדאי לך לחלוק את זה עם מישהו, כמו אמא שלך אולי.

שואל השאלה:
הבעיה היא שאני לא שלמה עם עצמי ועד היום יש קשיים שמלווים אותי. בעיקר קושי חברתי קושי עם בן זוג. לא מצליחה לסמוך על גברים ולא מצליחה לראות את עצמי במערכת יחסים גבר. לא יודעת אם זה בגלל זה או בגלל שאני לא קשורה לאבא שלי ושהוא פגע בי, אבל החיים שלי רחוקים מלהיות טובים כרגע. אני פשוט מסתירה הכל כי אני בצבא ואני לא יכולה לתת לזה להפריע, וגם כי אחותי אובחנה בדיכאון ובהפרעות אכילה ואח שלי גם התחיל ללכת לפסיכולוג ואם אני אדבר עם אמא שלי על מה שעובר עליי היא נראה לי כבר תישבר כי היא רואה בי כהבת היחידה שאין לה בעיות.

תראי. גם אם תלכי לאבחון, ויאבחנו אותך כאוטיסטית, יוכלו לעזור לך, ואת לא תרגישי לבד, את לא תרגישי שאין מי שיעזור לך או יבין אותך, ואולי תקבלי את זה.

אמא שלי מטפלת בגן ילדים, והיא אמרה שאוטיסטים בדרך כלל מזהים בגיל מאוד קטן, בגיל שכבר בגן, ויש לזה כל מיני סימנים שמבדילים את הילדים האוטיסטים לבין ילדים אחרים, ושאיש חינוך מקצועי אמור לזהות ומחוייב ליידע את ההורים, ובסופו של דבר לקבוע איבחון שיקבע בוודאות אם הילד אוטיסט או לא. מה שכן, את בת 20, פעם המודעות לאוטיזם לא הייתה גדולה כמו היום, אבל לדעתי הסיכויים שלא זיהו אצלך סימנים לאוטיזם קטנים.
בכל מקרה אני חושבת שאם לא תלכי לאיבחון, תמשיכי לחיות באי וודאות לגבי כל העניין הזה, ולא יהיו לך את הכלים להתמודד עם אוטיזם (במידה ויש לך) ועוד לבד.

אין לך עוד מישהו לדבר איתו?

ובקשר לזה שאת לא רואה את עצמך במערכת יחסים עם גבר, מה בקשר למערכת יחסים עם אישה?

שואל השאלה:
ניסיתי ללכת לקב"ן (קצינת בריאות הנפש) לשתף קצת במה שעובר עליי, אבל היה לי קשה להתחיל כי היו פשוט כל כך הרבה דברים שישבו לי על הלב, והיא נפנפה אותי וסגרה את השיחה אחרי 15 דקות כשבדרך כלל זה אמור להיות פגישה של לפחות חצי שעה ויש חיילים שהיא יושבת איתם אפילו 45 דקות. ואצלי פעמיים היא סיימה את השיחה אחרי רבע שעה אולי כי לא הייתה לה סבלנות לבנות את השיחה איתי ושנפתח את הדברים..
חשבתי ללכת לפסיכולוג אבל אני לא יודעת איך למצוא אחד ואני בתכלס חושבת שמה יש לי ללכת ולדבר עם בן אדם על הבעיות שלי כשאני כבר יודעת מה גורם להן ואני יודעת איך לפתור אותן פשוט לא מצליחה..
מרגיש כמו בזבוז זמן וכסף..

שואל השאלה:
לגבי התגובה השנייה שלך - אני בטוחה ב100% שאני הטרוסקסואלית, אני לא מעוניינת מינית בנשים וגם לא רומנטית.. אני כן נמשכת לגברים כן הייתי מעוניינת בעבר בגברים ויש גם בהווה כמה גברים שאני פוגשת ומחבבת.. פשוט לא מסוגלת להתקדם מעבר לזה ולעשות משהו גם אם הם מראים עניין.

תלכי אליה שוב, והפעם תגידי לה שאת רוצה לדבר ושלא תנפנף אותך. תיהיי תקיפה קצת. היא דיי לא בסדר.

ניסית להתקדם? אם תתני לזה צ'אנס את עלולה לאתאהב, ואם זה יהיה הדדי זה יהיה דבר נפלא בעבורך.

שואל השאלה:
קצת קשה לי לעשות את זה, אני מרגישה שאין לה כוח אליי ולא נעים לי להיפתח לבן אדם שאין לו סבלנות אליי ושהוא לא מעוניין להקשיב.

שואל השאלה:
הייתי מאוד רוצה להתאהב אבל אני גם מפחדת. היו כמה בנים שפגשתי וממש חיבבתי אותם אבל או שהייתי בטוחה שהם לא בעניין ולכן לא עשיתי כלום, או שהם כן הביעו עניין ומהפחד הייתי אדישה והתרחקתי.. העניין עם הזוגיות לדעתי נובע מזה שנפגעתי בעבר..

לא תדעי אם לא תנסי. תבחרי אחד שאת לא מאמינה שיפגע בך, ואם יש לך רגשות כלפיו אולי יתפתח מזה משהו. אבל תלכי עד הסוף, אל תתני לעצמך להפוך לאדישה.
וללכת לפסיכולוג זה רעיון טוב אם זה יושב לך על הלב, לא בזבוז כסף אם זה יעזור.

שואל השאלה:
תודה רבה על העזרה שלך ועל הזמן שלך, זה לא מובן מאליו..

ממש בכיף :) את מוזמנת לפנות אלי בפרטי בעתיד אם תרצי :)