למה כל מסגרת שאנחנו נמצאים אנחנו מתלוננים?

לא כולם, אבל לעיתים לא מעריכים משהו עד שלא מאבדים אותו או מסיימים אותו :-)

בית ספר > צבא.

לדעתי לבני האדם יש נטייה לא לשים לב למה שיש להם מול העיניים עד שהם מאבדים אותו ולכן הם מתלוננים ואז שזה נגמר הם חושבים למה זה נגמר..
או שעוד סיבה שעולה לי לראש, משהו שרגילים אליו ושהוא נעלם אז נוצר מחסור.
הרי את לומדת 12 שנה בבית הספר ואז שפתאום סיימת את פתאום בשגרה אחרת וזה די מוזר.
וגם הצבא, שנתיים או 3 בצבא ויש כאלו שאפילו יותר. פתאום שזה נגמר זה חסר ונוצר מחסור וגעגוע.

מעריכים רק כשמאבדים?