חוסר רגש כמעט מוחלט, מישהו חווה והצליח לצאת מזה?

עדיין בזה אין לי ממש בעיה עם זה,אבל בטח האחרים פה יעזרו לך.

שואל השאלה:
את אמיתית שזה לא מפריע לך? הייתי מוכן לתת הכל לחזור להיות רגיל

כן,ואני בן.

שואל השאלה:
תשמעי ציפסית כלום לא עוזר לי, התחלתי טיפול פסיכולגי חדש, אבל המצב הגיע לכדי כך שאני כבר לא "מרגיש" מי אני, המציאות היא שאיבדתי את כל הזהות שלי, הדברים שאהבתי השאיפות הערכים כמעט הכל נעלם, ושאני מנסה להיזכר במי שהייתי אני כאילו זוכר אבל אין לי שום חיבור נפשי לזה, נטו רק זיכרונות, כמעט כמו להסתכל על חבר שעבר טראומה ולהכיר את כל הפרטים אבל בתחושה זה מישהו אחר עבר את זה ולא באמת אני - ממש גלגול אחר שלי. אם הגעתי למצב שאני מסתכל על הודעות וואטסאפ שלי מהעבר ומנסה להבין מה עבר לי בראש שרשמתי דברים ואין לי שמץ של מושג, אז בשביל מה יש לחיות כבר - כל מה שעבדתי עליו והייתי 25 שנה נגמר., והתת מודע שלי לא מראה סימן שכל זה שמור איפשהו, בתכלס ייתכן שלעולם לא אחזור לעצמי, אני אפילו לא יכול לדמיין בדמיון הכי פרוע שאני חוזר להרגשה ולמציאות של פעם.

באמת מצטערת לשמוע... אין לי שום הסמכה כלשהי כדי באמת לייעץ לך, רק ניסיון שלי עם מה שעברתי.
אני באמת מקווה שתרגיש טוב יותר והמצב שלך ישתפר.
וכן, כנראה שלא תחזור להיות מה שהיית פעם. אני לא יודעת מה עברת ומה קרה לך, אבל דברים קשים שקורים משנים אותך, לטוב או לרע, ואין ממש דרך להילחם בזה...
מזדהה עם ההרגשה שאתה לא יודע מי אתה בכלל...
תנסה לקבל את זה שהשתנית ואתה כבר לא אותו הבן אדם. תנסה לגלות את הדברים הטובים שקרו לך בעקבות השינוי- אולי אותה פחות רגיש, יותר כוחני או משהו כזה, ותנסה לנצל אותם לטובתך (נשמע רע, אבל תנסה להשיג עבודה שדורשת ממך את זה ואולי להתקדם בה?)
קיצר, העצות שלי ממש גרועות ואין לי הרבה מה להגיד
יש אנשים כמונו שנדפקו בחיים האלה, צריך לנסות להוציא מזה את המיטב ולהמשיך בחיים על הצד הטוב ביותר

אני חושבת שזה דבר נוח מאוד בשביל נפש שעברה טראומה לא להביע רגשות- זה המנגנון של הגוף שלך כדי להגן עלייך מפגיעות עתידיות. אתה אדיש לכל מה שקורה אז כלום לא יכול לפגוע בך.
ברגע שתבין שאתה יכול להביע רגשות וזה לא יגרום לך להיפגע תצליח לצאת מזה.
תשנן לעצמך כל יום שרגשות זה לא סימן לחולשה או משהו, ותביע אותם גם אם אתה לא מרגיש כלום (למשל שאתה עושה משהו כיף תגיד "איזה כיף לי, אני כל כך שמח").
זה מה שהפסיכולוגית שלי המליצה. לא שזה עזר לי אבל מילא...

ממליצה ללכת לפסיכולוג הוא מבין בזה הכי טוב- בטוחה שאתה לא היחיד במצב כזה

הייתה תקופה שגם לי קרה משהו קשה ולא הרגשתי כלום אבל ממש כלום. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה במשך איזה חודשיים עד שהתאפסתי.
עכשיו אני עדיין לא ממש מרגישה רגשות חיוביים (שמחה, אהבה וכל אלה) אבל אני כן מרגישה כעס, שנאה לחץ וכדומה. לא יודעת מה עדיף, כי אני עדיין מרגישה מנותקת רגשית ולא מביעה רגשות בכלל.