אני צריכה לפרוק משהו.

אני מסתכלת על כל השנים אחורה (עכשיו עולה ליב) ומרגישה אכזבה. בעיקר פספוס.
לגמרי פספוס...
אני תמיד הייתי נורא ביישנית ונורא סגורה (ביסודי לא הייתי ככה, רק כשעליתי לתיכון השתנתי ונסגרתי בצורה קיצונית).
בקיצור אני אף פעם לא ממש דיברתי עם אף אחד. ואת האמת שזה פספוס כי אני מרגישה שאם הייתי קצת מדברת, לפחות קצת, קצת מראה את האני האמיתי שלי, אז הייתי מוקפת בהמון אנשים וחברים. אבל אני בעצמי לא יודעת מה ככ מונע ממני להתחבר/להפתח/לדבר/להראות מי אני באמת.
אני נראת הכי שקטה אבל בתכלס אני הבן אדם הכי שרוט ואנרגטי בעולם הזה.
אני נראת כמו אחת קשוחה, אבל מבפנים אני באמת באמת רגישה ועדינה. נפגעת בקלות, אבל אף פעם לא מראה.
אני נראת כמו מישהי שלא רוצה חברים למרות שבתכלס אני הייתי מתה שיהיו לי חברים, והמצב הזה של בערך 6 שנים בתוך תיכון בלי חברים גרם לי להבין שזה באמת סיוט. אני צריכה מישהו לדבר איתו, לעשות שטויות איתו, לצחוק. זה ממש חסר לי...
זה כאילו אני משדרת את כל מה שאני לא, בטעות. ואני רוצה לדבר, אני רוצה לצחוק ולהצחיק אבל לא מצליחה. משהו מונע ממני.
אני חושבת שאני כן יפה, חכמה, נחמדה (באמת לא מכוונה להשוויץ, רק כדי להסביר את הסיטואציה) אבל אני מבינה אנשים. אף אחד לא ירצה להתחבר לבנאדם שבקושי מדבר, מראה את האופי שלו.

במהלך כל השנים האלה, לא מצאתי את הסביבה הנוחה, את האנשים שאני מרגישה איתם בנוח להראות את מי שאני. וזה פשוט פספוס.

השנים בתיכון היו אמורות להיות שנים יפות, של להיות עם חברים, לטוס ולהנות איתם, לצאת איתם בחופשים אבל להפך אני רק רוצה לעוף מהבית ספר ולסיים כבר יב.

עידוד? מזדהים?!