7 תשובות
גאונות לשמה.
באמצע
וזה הקטע,מפחיד לבחור בהם,אנחנו לא יודעים מה הדעה שלהם,אנחנו לא יודעים אם הם שמאלנים או ימנים קיצוניים.
אסון מוחלט
אסון מוחלט.
אסון מוחלט
המציאות היא לא שחור ולבן, זה לא שכחול לבן היא או הצלחה ענקית או התרסקות איומה (כן, זה היה רפרנס למימ של אייל שני)
אגב, אני לא מבין איך בדיוק את מודדת את כחול לבן, מה המטרה \ מדד שלעומתם אנו בודקים אם כחול לבן היא אסון או גאונות..
אני באמת מנסה להבין לפי מה את מודדת אותם ואני לא מצליח - יכולתם לשרוד כסיעה פוליטית מאוחדת? יכולתם לנהל מדינה בצורה טובה? אין לי שמץ של מושג מה המטרה \ ניסיון של כחול לבן שבגלל אי השגתה את נותנת את האופציה להגדיר אותם כאסון.
בכ"מ, בהעדר הסבר מספק בגוף השאלה מניח שאני אענה על מה שאני אבחר, ואני בוחר בשני דברים.
1- הצלחה פוליטית אובייקטיבית; עוצמה אלקטורלית, התנהלות פרלמנטרית מרשימה, תמיכה ציבורית, אופציה להיות מפלגת שלטון (כי המטרה הפוליטית העליונה של המפלגה היא להיות מפלגת שלטון. אחרי הכל, "רק לא ביבי", זו הדת של חבריה ותומכיה והיא הוקמה כדי להדיחו ולהחליפו) וכיו"ב.
2 - דעתי הסובייקטיבית עליה.
1.
אז ככה, לא פשוט במיוחד לשפוט סיעה בת כמעט (ב21 לחודש) חצי שנה בתחום הזה, אבל אנסה.
להגיע למצב של אלטרנטיבה שלטונית מובהקת תוך חצי שנה זה הישג די אדיר, אבל מצד שני - הקרקע הייתה מאוד בשלה (פירוק המחנ"צ ואי היכולת של גבאי להרים את העבודה, ואי קיום מפלגה אחרת מלבד "העבודה" שרוצה לנסוק על כנפי ה"רק לא ביבי") ולא היה קושי אמיתי לאנשי כחול לבן להגיע למצב של מנהיגי הגוש האנטי ביביסטי.
להזכירם, כבר בדצמבר - תחילת ינואר, לפני שגנץ מסר כל פרט מידע אפשרי בקשר למפלגתו, הוא כבר עמד על סביבות ה15 מנדטים בסקרים. כלומר, היה ציבור "רק לא ביבי" שהיה צמא למצוא את הסוס התורן.
מה שכן אפשר לתת קרדיט לאנשי "יש עתיד" על הכנת הקרקע - צוות ה"שטח" של יש עתיד הוא מהחזקים והבולטים בישראל, ושלל נסיעותיו של יאיר לשועי עולם (שגרמו לו להיות מחברי הכנסת שנכחו הכי פחות בכנסת ה20 ולקבל קנס על אי נוכחות בה, אגב.) סייעו למצב אותו במקום הזה של מייצג ישראל, של רה"מ.
העוצמה האלקטורלית של יש עתיד והמיצוב של יאיר כמועמד לגיטימי על חלק מסוים מהציבור ברוטציה לראשות ממשלה לא באו יש מאין או מנסיבות חיצוניות.
בקשר ליכולת פעולה בתוך השדה הפוליטי ובפרלמנט, ובכן, כמובן שלאור ההיסטוריה הארוכה, המפותלת, מלאת שלל ההצבעות הדרמטיות, החוקים ששינו את המדינה ותהליכי העומק הרבים שאירעו במהלך הכהונה רבת השנים של הכנסת ה21 אינני יכול באמת לשפוט אותם ברצינות, אך כן היו שתי פעולות שהכנסת ה21 עשתה ובהן כחול לבן כשלה לדעתי (ואלו הן שתי הפעולות היחידות שהכנסת ה21 הספיקה לעשות)
1 - ההצבעה על מבקר המדינה; למרות שלנתניהו לא היו 61 ח"כים שתמכו בממשלה בראשותו, למרות הקרע עם ישראל ביתנו, למרות שלא הייתה באמת קואליציה ברורה, הקרב על בחירת מבקר המדינה היה עלוב.
67 ח"כים תמכו במתניהו אנגלמן, מועמדו של נתניהו.
48 תמכו בגיורא רום, מועמדה של כחול לבן
כחול לבן לא הצליחה לגרום לישראל ביתנו להצביע למועמד שלה לתפקיד, למרות הקרע בין המפלגה לבין הליכוד.
כחול לבן לא הצליחה לגרום לכל חברי המפלגות הערביות להצביע למועמד שלה, שניים מהם לפי החשד הצביעו לאנגלמן (או שני ח"כים אחרים ממרצ \ העבודה \ כחול לבן) בעקבות שיחות עם הליכוד.
גיורא רום עצמו תוקף בחריפות את כחול לבן וטוען שההתנהלות שלהם הייתה די עלובה. מצרף קישור לראיון עמו.
2 - ההצבעה על פיזור הכנסת.
אף פוליטי לא רוצה לסכן את המושב שלו. חלק גדול מהח"כים בכנסת ה21 היו חדשים, שבמקרה הזה הסיכויים שיוחלפו גדולים אף יותר כי שמם לא מוכר במיוחד לציבור.
היה אמור להיות קרב סביב שאלת פיזור הכנסת, כפי שהיה נניח ב2012 עם מפלגת קדימה, כפי שהיה ב1990 עם "התרגיל המסריח", כאשר הליכוד הצליח למנוע את הפלת הממשלה בראשותו.
במקרה הזה הקרב לא באמת היה קיים - כמות מטורפת של 74 ח"כים הצביעה בעד פיזור הכנסת, רגע לאחר שהושבעה, לעומת התנגדות רפה של 45.
גם במקרה הזה כחול לבן לא הצליחה לפעול כפי שהיה מצופה ממפלגה גדולה שממצבת את עצמה כאלטרנטיבה שלטונית ולגבש, לא אפליג בדמיון ואגיד שממשלה בראשותה, אבל לפחות רוב נגד פיזור הכנסת, מה שהיה מוביל להטלת מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ אחר ואולי מציאת פתרון טוב לכחול לבן, או אפילו ניצחון דחוק יותר לליכוד..
די הזוי ש74 ח"כים הצביעו בעד המהלך הזה..
בקשר לתמיכה ציבורית ואופציה להיות מפלגת שלטון.
ובכן, הם הצליחו למנוע מאהוד ברק למצב את עצמו כאלטרנטיבה שלישית, או כאפילו קרוב להיות באופציה כלשהי מתחרה שלהם. (זו הייתה תוכניתו.) אבל גם הבוז הציבורי ארוך השנים אליו, העיתוי המאוחר מדי בו הוא חזר ופרשת אפשטיין עזרו.
כחול לבן מקבלים תמיכה עצומה בגוש השמא.. סליחה, גוש ה"מרכז", ורבים בציבור, לפי סקרי דעת קהל, רואים בגנץ כמועמד לגיטימי לראשות ממשלה והיו רוצים בו בתפקיד.
מה שכן, הם משחקים רק בגבולות הגוש המוכר של השמאל, בערך באותם הגדלים בהם הוא היה גם ב2015 וב2013.. הם לא פורצים למה שנקרא בשפה הפוליטית "מצביעי ימין רך" כפי שהם היו רוצים.
בסופו של יום כחול לבן נמנעים מרטוריקה שמאלית, גייסו את מפלגת תל"ם (של בוגי יעלון) ומדברים באופן מאוד גנרי כדי להביא לתנועה מהימין הרך אליהם, המטרה שהם מסמנים לעצמם היא להיות "קדימה" - לקחת את השמאל יחד עם ימין מתון. זה לא קורה במקרה שלהם.
הם משחקים בגבולות הגוש, לא באמת מחוצה לו, וזה כישלון.
על דעתי האישית אפרט בתגובה נפרדת.
אגב, אני לא מבין איך בדיוק את מודדת את כחול לבן, מה המטרה \ מדד שלעומתם אנו בודקים אם כחול לבן היא אסון או גאונות..
אני באמת מנסה להבין לפי מה את מודדת אותם ואני לא מצליח - יכולתם לשרוד כסיעה פוליטית מאוחדת? יכולתם לנהל מדינה בצורה טובה? אין לי שמץ של מושג מה המטרה \ ניסיון של כחול לבן שבגלל אי השגתה את נותנת את האופציה להגדיר אותם כאסון.
בכ"מ, בהעדר הסבר מספק בגוף השאלה מניח שאני אענה על מה שאני אבחר, ואני בוחר בשני דברים.
1- הצלחה פוליטית אובייקטיבית; עוצמה אלקטורלית, התנהלות פרלמנטרית מרשימה, תמיכה ציבורית, אופציה להיות מפלגת שלטון (כי המטרה הפוליטית העליונה של המפלגה היא להיות מפלגת שלטון. אחרי הכל, "רק לא ביבי", זו הדת של חבריה ותומכיה והיא הוקמה כדי להדיחו ולהחליפו) וכיו"ב.
2 - דעתי הסובייקטיבית עליה.
1.
אז ככה, לא פשוט במיוחד לשפוט סיעה בת כמעט (ב21 לחודש) חצי שנה בתחום הזה, אבל אנסה.
להגיע למצב של אלטרנטיבה שלטונית מובהקת תוך חצי שנה זה הישג די אדיר, אבל מצד שני - הקרקע הייתה מאוד בשלה (פירוק המחנ"צ ואי היכולת של גבאי להרים את העבודה, ואי קיום מפלגה אחרת מלבד "העבודה" שרוצה לנסוק על כנפי ה"רק לא ביבי") ולא היה קושי אמיתי לאנשי כחול לבן להגיע למצב של מנהיגי הגוש האנטי ביביסטי.
להזכירם, כבר בדצמבר - תחילת ינואר, לפני שגנץ מסר כל פרט מידע אפשרי בקשר למפלגתו, הוא כבר עמד על סביבות ה15 מנדטים בסקרים. כלומר, היה ציבור "רק לא ביבי" שהיה צמא למצוא את הסוס התורן.
מה שכן אפשר לתת קרדיט לאנשי "יש עתיד" על הכנת הקרקע - צוות ה"שטח" של יש עתיד הוא מהחזקים והבולטים בישראל, ושלל נסיעותיו של יאיר לשועי עולם (שגרמו לו להיות מחברי הכנסת שנכחו הכי פחות בכנסת ה20 ולקבל קנס על אי נוכחות בה, אגב.) סייעו למצב אותו במקום הזה של מייצג ישראל, של רה"מ.
העוצמה האלקטורלית של יש עתיד והמיצוב של יאיר כמועמד לגיטימי על חלק מסוים מהציבור ברוטציה לראשות ממשלה לא באו יש מאין או מנסיבות חיצוניות.
בקשר ליכולת פעולה בתוך השדה הפוליטי ובפרלמנט, ובכן, כמובן שלאור ההיסטוריה הארוכה, המפותלת, מלאת שלל ההצבעות הדרמטיות, החוקים ששינו את המדינה ותהליכי העומק הרבים שאירעו במהלך הכהונה רבת השנים של הכנסת ה21 אינני יכול באמת לשפוט אותם ברצינות, אך כן היו שתי פעולות שהכנסת ה21 עשתה ובהן כחול לבן כשלה לדעתי (ואלו הן שתי הפעולות היחידות שהכנסת ה21 הספיקה לעשות)
1 - ההצבעה על מבקר המדינה; למרות שלנתניהו לא היו 61 ח"כים שתמכו בממשלה בראשותו, למרות הקרע עם ישראל ביתנו, למרות שלא הייתה באמת קואליציה ברורה, הקרב על בחירת מבקר המדינה היה עלוב.
67 ח"כים תמכו במתניהו אנגלמן, מועמדו של נתניהו.
48 תמכו בגיורא רום, מועמדה של כחול לבן
כחול לבן לא הצליחה לגרום לישראל ביתנו להצביע למועמד שלה לתפקיד, למרות הקרע בין המפלגה לבין הליכוד.
כחול לבן לא הצליחה לגרום לכל חברי המפלגות הערביות להצביע למועמד שלה, שניים מהם לפי החשד הצביעו לאנגלמן (או שני ח"כים אחרים ממרצ \ העבודה \ כחול לבן) בעקבות שיחות עם הליכוד.
גיורא רום עצמו תוקף בחריפות את כחול לבן וטוען שההתנהלות שלהם הייתה די עלובה. מצרף קישור לראיון עמו.
2 - ההצבעה על פיזור הכנסת.
אף פוליטי לא רוצה לסכן את המושב שלו. חלק גדול מהח"כים בכנסת ה21 היו חדשים, שבמקרה הזה הסיכויים שיוחלפו גדולים אף יותר כי שמם לא מוכר במיוחד לציבור.
היה אמור להיות קרב סביב שאלת פיזור הכנסת, כפי שהיה נניח ב2012 עם מפלגת קדימה, כפי שהיה ב1990 עם "התרגיל המסריח", כאשר הליכוד הצליח למנוע את הפלת הממשלה בראשותו.
במקרה הזה הקרב לא באמת היה קיים - כמות מטורפת של 74 ח"כים הצביעה בעד פיזור הכנסת, רגע לאחר שהושבעה, לעומת התנגדות רפה של 45.
גם במקרה הזה כחול לבן לא הצליחה לפעול כפי שהיה מצופה ממפלגה גדולה שממצבת את עצמה כאלטרנטיבה שלטונית ולגבש, לא אפליג בדמיון ואגיד שממשלה בראשותה, אבל לפחות רוב נגד פיזור הכנסת, מה שהיה מוביל להטלת מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ אחר ואולי מציאת פתרון טוב לכחול לבן, או אפילו ניצחון דחוק יותר לליכוד..
די הזוי ש74 ח"כים הצביעו בעד המהלך הזה..
בקשר לתמיכה ציבורית ואופציה להיות מפלגת שלטון.
ובכן, הם הצליחו למנוע מאהוד ברק למצב את עצמו כאלטרנטיבה שלישית, או כאפילו קרוב להיות באופציה כלשהי מתחרה שלהם. (זו הייתה תוכניתו.) אבל גם הבוז הציבורי ארוך השנים אליו, העיתוי המאוחר מדי בו הוא חזר ופרשת אפשטיין עזרו.
כחול לבן מקבלים תמיכה עצומה בגוש השמא.. סליחה, גוש ה"מרכז", ורבים בציבור, לפי סקרי דעת קהל, רואים בגנץ כמועמד לגיטימי לראשות ממשלה והיו רוצים בו בתפקיד.
מה שכן, הם משחקים רק בגבולות הגוש המוכר של השמאל, בערך באותם הגדלים בהם הוא היה גם ב2015 וב2013.. הם לא פורצים למה שנקרא בשפה הפוליטית "מצביעי ימין רך" כפי שהם היו רוצים.
בסופו של יום כחול לבן נמנעים מרטוריקה שמאלית, גייסו את מפלגת תל"ם (של בוגי יעלון) ומדברים באופן מאוד גנרי כדי להביא לתנועה מהימין הרך אליהם, המטרה שהם מסמנים לעצמם היא להיות "קדימה" - לקחת את השמאל יחד עם ימין מתון. זה לא קורה במקרה שלהם.
הם משחקים בגבולות הגוש, לא באמת מחוצה לו, וזה כישלון.
על דעתי האישית אפרט בתגובה נפרדת.