6 תשובות
אנורקסיה זה שאת לא אוכלת ובולימית זה מקיאה את מה שאת אוכלת.
אנונימי
שואל השאלה:
תודה.
תודה.
ההבדלים הם:
אנורקסיה מופיעה בעקבות תקופה של דיאטות ממושכות וקיצוניות, הרעבה עצמית או פעילות גופנית מוגזמת.
בולמיה, לעומת זאת- היא ממש לא הרעבה עצמית אלא להפך- ההפרעה מאופיינת על-ידי התקפי זלילה הוללת וחסרת מעצורים ופיקוח, הלוקים בהפרעה זו אינם מצליחים לשמור על דיאטה קבועה כמו הלוקים באנורקסיה. הלוקים אוכלים כמויות גדולות עד שיחושו מלאים וגדושים במזון. לעיתים המזון הזה מורכב גם ממזונות שאינם מקובלים לאכילה או טעימים ללוקה בהפרעה (חמאה שלמה לבד, לאכול אוכל קפוא בלי לחממו) לאחר האכילה הם נתקפים בייסורי מצפון קשים הגורמים להם להקיא, לצרוך משלשלים ו/או משתנים, או לעבור חוקנים- וזאת בשביל להוציא את כל האוכל שנכנס לגופם.
למרות זאת- גם אנורקסיה וגם בולמיה הן הפרעות אכילה חריפות. שסימניהן החיצוניים דומים.
מקווה שעזרתי
אנורקסיה מופיעה בעקבות תקופה של דיאטות ממושכות וקיצוניות, הרעבה עצמית או פעילות גופנית מוגזמת.
בולמיה, לעומת זאת- היא ממש לא הרעבה עצמית אלא להפך- ההפרעה מאופיינת על-ידי התקפי זלילה הוללת וחסרת מעצורים ופיקוח, הלוקים בהפרעה זו אינם מצליחים לשמור על דיאטה קבועה כמו הלוקים באנורקסיה. הלוקים אוכלים כמויות גדולות עד שיחושו מלאים וגדושים במזון. לעיתים המזון הזה מורכב גם ממזונות שאינם מקובלים לאכילה או טעימים ללוקה בהפרעה (חמאה שלמה לבד, לאכול אוכל קפוא בלי לחממו) לאחר האכילה הם נתקפים בייסורי מצפון קשים הגורמים להם להקיא, לצרוך משלשלים ו/או משתנים, או לעבור חוקנים- וזאת בשביל להוציא את כל האוכל שנכנס לגופם.
למרות זאת- גם אנורקסיה וגם בולמיה הן הפרעות אכילה חריפות. שסימניהן החיצוניים דומים.
מקווה שעזרתי
תשובתו של ספיר נכונה בהחלט
שרה49
בעניין הבולמיה קיבלת תשובה נאה.
רק חידוד לגבי אנורקסיה, אשר, למעשה, נחלקת לשני סוגים:
1. הסוג המגביל - מאופיינת בצמצום המזון הנצרך בהדרגה והמנעות מוחלטת ממזונות מסויימים (בעיקר כאלה הנחשבים משמינים)
2. הסוג הזולל והמטהר - אנורקסיה מהסוג המגביל המלווה בהתקפי זלילה וטיהור (הקאה, צום ממושך, משלשלים, פעילות ספורטיבית מוגזמת) מעין התקפי בולמיה, המתרחשים מעת לעת.
רק חידוד לגבי אנורקסיה, אשר, למעשה, נחלקת לשני סוגים:
1. הסוג המגביל - מאופיינת בצמצום המזון הנצרך בהדרגה והמנעות מוחלטת ממזונות מסויימים (בעיקר כאלה הנחשבים משמינים)
2. הסוג הזולל והמטהר - אנורקסיה מהסוג המגביל המלווה בהתקפי זלילה וטיהור (הקאה, צום ממושך, משלשלים, פעילות ספורטיבית מוגזמת) מעין התקפי בולמיה, המתרחשים מעת לעת.
סוכריה על מקל
בולמיה היא לפעמים אנורקסיה שמחכה לשעת כושר
ראשי בולמיה היא לפעמים אנורקסיה שמחכה לשעת כושר
בולמיה היא לפעמים אנורקסיה שמחכה לשעת כושר
מבין הפרעות האכילה, אנורקסיה היא ההרסנית והקשה יותר, ברוב המקרים. אנורקסיה מאוד הרסנית ומסוכנת. לפעמים, אנורקסיה לא מצליחה להשתלט עלינו עם משטר הרזון הקפדני שלה והיא מופיעה בצורת בולמיה. בולמיה זו מחכה לשעת הכושר להפוך להיות אנורקסיה. מי שסובלת מההשפעה של בולמיה או אנורקסיה למעשה סובלת מאותה פנטזיה שיכולה להיות קטלנית של הרצון להיות רזה יפה ומושכת. הפנטזיה של שבולמיה ואנורקסיה מעודדות היא אותה פנטזיה. להיות רזה. הפנטזיה של שתיהן דומה והסובלים מבולמיה ואנורקסיה רוצים להיות מאוד מאוד רזים. להיות רזה פירושו להיות מאושרת אהובה ומקובלת. זו הפנטזיה בבסיס אנורקסיה או בולמיה. בולמיה ואנורקסיה מבטיחות לנו להיות מאושרות ומוצלחות אם אך נעשה את מה שצריך. אנורקסיה ובולמיה אומרות לנו שנוכל להיות אהובות ומושכות. זה בדרך כלל מתחיל בגיל ההתבגרות כשהמיניות מתפתחת ופעילה ויש התחלה של פנטזיות פעילות. בולמיה או אנורקסיה מבטיחות לנו שהן שנוכל להיות מושכות, מאוד מושכות. הדרך להגיע לזה זה להוריד במשקל, לשתף פעולה איתן, עם אנורקסיה ועם בולמיה. להוריד במשקל, הן אומרות לנו, פירושו להפסיק לאכול. הדרך הכי מהירה להגיע לזה זה לאכול מינימום. על גבול של או לצום או כמעט לצום. זה מה שאנורקסיה רוצה מאתנו.
בולמיה ואנורקסיה הן למעשה מאותו השורש
איננו יודעים בוודאות מדוע בחורות ובחורים שמושפעים על ידי הפרעות אכילה כמו אנורקסיה מצליחים לצום וכאלו שמושפעים מבולמיה לא ממש. היה שווה לבדוק לעומק את מבנה האישיות וכוחות האגו של הסובלים משתי ההפרעות הללו ולהשוות. המושפעים מאנורקסיה, מכל מיני טעמים, מצליחים לעשות את זה. מי שמושפעת מאנורקסיה עשויה להיות יותר שתלטנית. יש לה יותר כוחות אגו ואז היא מצליחה יותר טוב לעשות את מה שאנורקסיה אומרת לה. המושפעות מבולמיה מאוד היו רוצות להיות ככה, רזות מורעבות ללא תיאבון, אולם הן לא מצליחות ממש, ואז הן מתחילות לצום. הן בעצם לא מחזיקות מעמד ואז מגיע התקף זלילה, בולמוס, ואחריו הרבה רגשי אשמה שמנסים להעלים עם ההקאות. כתוצאה מכך מתפתח המנגנון שבולמיה כל כך מקדמת, אבל השורש הוא אותו השורש. השורש הוא הרצון להיות רזות בכל מחיר. נראה שבנות המושפעות מאנורקסיה הן עם יותר כוחות. הן מצליחות להחזיק את הסבל. לסבול את הייסורים. הן יותר מתעסקות עם השליטה. הן עם יותר כוחות שליטה. המושפעות מבולמיה הן עם אותו מנגנון חשיבה אבל הן פשוט לא מצליחות להחזיק מעמד. מי שסובלת מבולמיה למעשה חלשה יותר מבחינת כוחות האגו שלה ואז הגוף בעצם מחליט עבורה ויוצר בולמוסים של התקפי אכילה לא נשלטים. הצורך לאכול גובר על כל המחשבות ופנטזיות הרזון של שבולמיה מחדירה לנו ואנו אוכלים. מי שבולמיה נכנסת לחייה לא אוכלת מסודר. היא אוכלת בגלל שהיא בצום והגוף מנסה לשרוד בכוחותיו ולהחזיר לעצמו את המזון שחסר לו. יש מעין התנפלות פיזיולוגית על האוכל. יש ניסיון פסיכולוגי לפצות על תחושת הרעב והחסר. לאחר הבולמוס חשים המון אשמה. חשים נפוחים, מרגישים גועל, מרגישים חזירים ואז בולמיה מציעה את ההקאה כטריק מהיר לסדר את העניין. המנגנון של בולמיה חוזר על עצמו. מתחילים עוד פעם לצום והצום נגמר עוד פעם בהקאה וחוזר חלילה.
ההבדל בין אנורקסיה לבולמיה והטיפול בהן
ישנה שאלה מעניינת והיא האם המושפעות מאנורקסיה מתמכרות לתחושת הרעב והצום הזה? לנו נראה שבהתחלה כן. יש מעין התמכרות לתחושת השליטה והכוח שנותן הצום, היכולת לדחות ארוחות ולחוש קלים ריקים ונינוחים. אחר כך אנורקסיה תגרום לכולם לא להרגיש את הרעב. אנורקסיה גורמת למי שהיא פוגעת בו להצליח להעלים כמעט לחלוטין את מנגנון תחושת הרעב. זאת הבעיה של אלו שסובלים מאנורקסיה. אצל המתמודדות עם אנורקסיה, מנגנון הרעב והשובע מושתק. הן לא מרגישות יותר ואז גם כשהן כבר רוצות לאכול משהו, לפעמים מתוך איזה פחד שהן מאבדות משקל בלי שליטה, הן לא יכולות כי המנגנון הזה נהרס. הן כבר מאבדות את תחושת הרעב לחלוטין. הן לא רוצות לאכול לא חשות כלום כלפי האוכל. אצל המתמודדות כנגד בולמיה יותר קל לשקם את המנגנון הזה כי הוא לא נהרס לגמרי. כל פעם בעקבות תחושת הרעב, הן נשברות וזוללות. זה מציל אותן. הסובלות מאנורקסיה מצליחות להשתיק לגמרי את מנגנון הרעב. הטיפול הוא נפשי בעיקרו ומיועד לעזור בזיהוי הפנטזיות הללו ובהליכה זהירה ביחד עם המטופלת או המטופל עד שהם ילמדו לאכול ולשקם את מנגנון הרעב תוך שליטה על החרדות העמוקות שנלוות לתהליך הזה.
ראשי בולמיה היא לפעמים אנורקסיה שמחכה לשעת כושר
בולמיה היא לפעמים אנורקסיה שמחכה לשעת כושר
מבין הפרעות האכילה, אנורקסיה היא ההרסנית והקשה יותר, ברוב המקרים. אנורקסיה מאוד הרסנית ומסוכנת. לפעמים, אנורקסיה לא מצליחה להשתלט עלינו עם משטר הרזון הקפדני שלה והיא מופיעה בצורת בולמיה. בולמיה זו מחכה לשעת הכושר להפוך להיות אנורקסיה. מי שסובלת מההשפעה של בולמיה או אנורקסיה למעשה סובלת מאותה פנטזיה שיכולה להיות קטלנית של הרצון להיות רזה יפה ומושכת. הפנטזיה של שבולמיה ואנורקסיה מעודדות היא אותה פנטזיה. להיות רזה. הפנטזיה של שתיהן דומה והסובלים מבולמיה ואנורקסיה רוצים להיות מאוד מאוד רזים. להיות רזה פירושו להיות מאושרת אהובה ומקובלת. זו הפנטזיה בבסיס אנורקסיה או בולמיה. בולמיה ואנורקסיה מבטיחות לנו להיות מאושרות ומוצלחות אם אך נעשה את מה שצריך. אנורקסיה ובולמיה אומרות לנו שנוכל להיות אהובות ומושכות. זה בדרך כלל מתחיל בגיל ההתבגרות כשהמיניות מתפתחת ופעילה ויש התחלה של פנטזיות פעילות. בולמיה או אנורקסיה מבטיחות לנו שהן שנוכל להיות מושכות, מאוד מושכות. הדרך להגיע לזה זה להוריד במשקל, לשתף פעולה איתן, עם אנורקסיה ועם בולמיה. להוריד במשקל, הן אומרות לנו, פירושו להפסיק לאכול. הדרך הכי מהירה להגיע לזה זה לאכול מינימום. על גבול של או לצום או כמעט לצום. זה מה שאנורקסיה רוצה מאתנו.
בולמיה ואנורקסיה הן למעשה מאותו השורש
איננו יודעים בוודאות מדוע בחורות ובחורים שמושפעים על ידי הפרעות אכילה כמו אנורקסיה מצליחים לצום וכאלו שמושפעים מבולמיה לא ממש. היה שווה לבדוק לעומק את מבנה האישיות וכוחות האגו של הסובלים משתי ההפרעות הללו ולהשוות. המושפעים מאנורקסיה, מכל מיני טעמים, מצליחים לעשות את זה. מי שמושפעת מאנורקסיה עשויה להיות יותר שתלטנית. יש לה יותר כוחות אגו ואז היא מצליחה יותר טוב לעשות את מה שאנורקסיה אומרת לה. המושפעות מבולמיה מאוד היו רוצות להיות ככה, רזות מורעבות ללא תיאבון, אולם הן לא מצליחות ממש, ואז הן מתחילות לצום. הן בעצם לא מחזיקות מעמד ואז מגיע התקף זלילה, בולמוס, ואחריו הרבה רגשי אשמה שמנסים להעלים עם ההקאות. כתוצאה מכך מתפתח המנגנון שבולמיה כל כך מקדמת, אבל השורש הוא אותו השורש. השורש הוא הרצון להיות רזות בכל מחיר. נראה שבנות המושפעות מאנורקסיה הן עם יותר כוחות. הן מצליחות להחזיק את הסבל. לסבול את הייסורים. הן יותר מתעסקות עם השליטה. הן עם יותר כוחות שליטה. המושפעות מבולמיה הן עם אותו מנגנון חשיבה אבל הן פשוט לא מצליחות להחזיק מעמד. מי שסובלת מבולמיה למעשה חלשה יותר מבחינת כוחות האגו שלה ואז הגוף בעצם מחליט עבורה ויוצר בולמוסים של התקפי אכילה לא נשלטים. הצורך לאכול גובר על כל המחשבות ופנטזיות הרזון של שבולמיה מחדירה לנו ואנו אוכלים. מי שבולמיה נכנסת לחייה לא אוכלת מסודר. היא אוכלת בגלל שהיא בצום והגוף מנסה לשרוד בכוחותיו ולהחזיר לעצמו את המזון שחסר לו. יש מעין התנפלות פיזיולוגית על האוכל. יש ניסיון פסיכולוגי לפצות על תחושת הרעב והחסר. לאחר הבולמוס חשים המון אשמה. חשים נפוחים, מרגישים גועל, מרגישים חזירים ואז בולמיה מציעה את ההקאה כטריק מהיר לסדר את העניין. המנגנון של בולמיה חוזר על עצמו. מתחילים עוד פעם לצום והצום נגמר עוד פעם בהקאה וחוזר חלילה.
ההבדל בין אנורקסיה לבולמיה והטיפול בהן
ישנה שאלה מעניינת והיא האם המושפעות מאנורקסיה מתמכרות לתחושת הרעב והצום הזה? לנו נראה שבהתחלה כן. יש מעין התמכרות לתחושת השליטה והכוח שנותן הצום, היכולת לדחות ארוחות ולחוש קלים ריקים ונינוחים. אחר כך אנורקסיה תגרום לכולם לא להרגיש את הרעב. אנורקסיה גורמת למי שהיא פוגעת בו להצליח להעלים כמעט לחלוטין את מנגנון תחושת הרעב. זאת הבעיה של אלו שסובלים מאנורקסיה. אצל המתמודדות עם אנורקסיה, מנגנון הרעב והשובע מושתק. הן לא מרגישות יותר ואז גם כשהן כבר רוצות לאכול משהו, לפעמים מתוך איזה פחד שהן מאבדות משקל בלי שליטה, הן לא יכולות כי המנגנון הזה נהרס. הן כבר מאבדות את תחושת הרעב לחלוטין. הן לא רוצות לאכול לא חשות כלום כלפי האוכל. אצל המתמודדות כנגד בולמיה יותר קל לשקם את המנגנון הזה כי הוא לא נהרס לגמרי. כל פעם בעקבות תחושת הרעב, הן נשברות וזוללות. זה מציל אותן. הסובלות מאנורקסיה מצליחות להשתיק לגמרי את מנגנון הרעב. הטיפול הוא נפשי בעיקרו ומיועד לעזור בזיהוי הפנטזיות הללו ובהליכה זהירה ביחד עם המטופלת או המטופל עד שהם ילמדו לאכול ולשקם את מנגנון הרעב תוך שליטה על החרדות העמוקות שנלוות לתהליך הזה.