הגיוני שבהתחלה של האנורקסיה היה לי ממש קל ובכלל לא הרגשתי

זה טיפה מוזר.
כשהייתי באנורקסיה אז לא יכולתי להתקרב לאוכל בלי להגעל והייתי יכולה ממש בקלות לא לאכול כלום.

את מקיאה או משהו כזה? אולי ההפרעה שלך עוברת לבולימיה או bed.

שואל השאלה:
הייתי בולימית

שואל השאלה:
כאילו לא שאי פעם הפסקתי א ל זה פשוט התחלש ממש ואני בולסת ומקיאה כבר פעם ב

אז זאת לא אנורקסיה

זה סוג של ednos

שואל השאלה:
כן יש מצב

היי יקרה, מה שאת חווה זה ממש הגיוני, כי אחרי הרבה זמן שהגוף רעב וזקוק לאוכל הוא גורם לזה שתרצי לאכול יותר ממה שרצית קודם כי הגוף שלך ממש צריך את זה. לכן בהרבה הפרעות יש התקפי אכילה. לפעמים אפיחו באנורקסיה יש פתאום התקף כזה או כמו שאמרת שאת רוצה לאכול יותר ממה שהיית רגילה. ונכון שיש גם כאילו שממש בקושי אוכלות חודשים אבל הגיוני לחלוטין שיש לך יותר את החשק כרגע. אצל כל בן אדם זה משהו אחר ומה שקורה לך זה בעקבות הסיבות והמניעים להפרעה. הגוף שלך בסל הכל מנסה לגרום לזה שתשמרי עליו יותר ולכן הוא דוחף אותך לרצות לאכול יותר. חשוב להבין מאיפה נובעת ההפרעה ולפי הרגלי האכילה שלך והרצונות שלך לגבי האוגל, תוכלי להבין יותר טוב את המניעים. כי למרות שההפרעה סוג של הופכת להיות בעיה בפני עצמה, חשוב לזכור שהיא רק סמפטום לקשיים שנמצאים במקום עמוק יותר. יכול להיות שמישהי אנורקסית שאין לה את הרצון לאכול יותר ממה שהיא אוגלת עכשיו, הסיבה שהיא נכנסה לזה זה כי התת מודע שלה שידר שדרך זה יראו אותה יותר ויתנו לה יחס שחסר לה (סתם דוגמא ברור שלא לכל אחת זה ככה) ולכן זה ידחוף אותה לאכול כמה שפחות והרצון הפנימי הזה שיתנו לה את היחס החסר, מתגבר על הרצון הגדול לאכול למרות שהגוף זקוק לזה. ואצל מישהי אחרת זה יכול לנבוע ממקום של להרגיש שליטה בכל מיני מצבים בחיים שהיא מרגישה שהי אלא מספיק שולטת והיא צריכה מסיבה מסויימת להרגיש את השליטה הזו, למשל שדרך זה היא מרגישה שהיא טובה והדימוי העצמי שלה נשען על זה. ולכן כשיש מצבים שהיא מרגישה חסרת שליטה, אז היא תצמצם באופן טבעי כי זה המנגנון שמגן על הדימוי עצמי שלה אבל בזמנים שלא יקרה משהו שוגרם לה להרגיש פחות בשליטה אז פחות יהיה לנ את הצורך לשלוט, שאת זה המא עושה דרך השליטה בעצמה כביכול כשהיא לא אוכלת, ולכן במקרה הזה החשק לאכול יתגבר כי יש לגוף שלה צורך גדול באוכל יותר משלנפש של ה יש צורך בשליטה. זו גמובן רק דוגמא. בקיצור אני מנסה להגיד שמה שקורה לך תלוי בגורמים להפרעה, שהיא בסך הכל סמפטום לאותם גורמים. היא מבטאת אותם. ולפי ההבנה שלך והטיפול הנכון בגורמים גם ההפרעה לאט לאט תעלם. אני מצחענהלך לנסות לברר מאיפה ההפרעה נובעת ומה הקושי האמיתי שעומד מאחרויה וכך תוכלי באמת לטפל בה בצורה הנכונה ובגומרים הנכונים. אם את רוצה אני יכולה ללשלוח לך רשימת סיבות אפשריות להפרעה, אולי זה יכול לעזור לך ולכוון אותך. אוהבת המון ואני כמובן פה בשבילך לכל דבר ועניין ואשמח לעזור! אני מכירה את המקום שאת נמצאת בו ואל תדאגי את יכולה לצאת מזה בעזרת נתינת מענה נכון לקשיים שדוחפים אותך לזה. בהצלחה בכל!

שואל השאלה:
אני אשמח אם תשלחי כאן את הרשימה

היי הנה הרשימה של הסיבות להפרעה. מקווה שזה יוכל לעזור!
1) חוסר איזון. מגיל קטן אני בכלל לא מאוזנת. ההורים שלי הם שני קיצונים. אמא עצבנית ואבא בכלל לא. אמא רוצה שהכל יהיה מושלם ואבא אדיש ועוד. וזה גרם לי לפתח חוסר איזון וקיצוניות. לפעמים אני לחלוטין רוצה משהו ולפעמים אני בכלל לא רוצה את אותו הדבר. זה או כן או לא ואין משהו באמצע. לא היה משהו באמצע בבית שלי ולכן ככה גדלתי. זה בא לידי ביטוי באוכל- לפעמים אני רוצה הרבה מידי ואוכלת הרבה יותר ממה שאני צריכה, ולפעמים אני הולכת לקיצון השני ולא אוכלת כמו שאני צריכה אלא הרבה פחות. לפעמים אני אוכלת מלא מתוקים ושטויות ודברים לא בריאים ולפעמים בדיוק ההיפך- אני אובססיבית לאכול דברים בריאים ברמה שאני מעדיפה לרעוב מאשר לאכול משהו לא בריא. כל זה מביע את החוסר איזון וכשאני אצליח להיות בן אדם יותר מאוזן בכללי, אז גם העניין עם האוכל והרצונות שלי לגבי האוכל יתחיל להסתדר.

2) ביטול הרגשות שלי. מאז שאני קטנה, אמא שלי ביטלה את איך שאני מרגישה. למשל אמרתי לה שאני מרגישה שאין לי מספיק חברות והיא הייתה מוכיחה לי שכן יש לי חברות. לא הייתי אוהבת בגד מסויים היא הייתה כועסת, אומרת שזה יפה ורוצה שאלבש אותו. הכריחה אותי לחשוב אחרת ולאהוב דברים אחרים ממה שהרגשתי באופן טבעי. היא לא נתנה מקום למה שאני מרגישה והרבה פעמים דיכאה את הרגשות האילו אפילו בצורות ממש לא נעימות כמו צעקות ועוד. גם בנושא האוכל לפעמים היא הייתה מכריחה אותי לאכול גם כשלא רציתי ורצתה בכוח שאני אסיים. דרך זה למדתי להתנתק ממה שאני מרגישה ברמה שאפילו כבר לא ידעתי מה אני מרגישה כי התחושות מול מה שאני כביכול אמורה להרגיש, התערבבו ביחד עם מה שאני באמת מרגישה. לא הקשבתי לעצמי בכלל והיה ניתוק מטורף ביני לבין הרצונות שלי במשך שנים. זה גרם לי להיות מנותקת גם מהצרכים הפיזיים שלי, כי כמו שלא יכולתי ולא ידעתי להקשיב לעצמי, לרגשות שלי, ולמה שקורה איתי ולרצונות שלי, ככה גם לא ידעתי להקשיב לרעב הפיזי שלי ותחושות התערפלו. לכן לא קורה לי לרוב שבאופן טבעי אני רוצה לאכול כשאני רעבה או רוצה להפסיק כשאני מלאה. כבר אין לי חיבור עם התחושות. הניתוק הזה נתן מקום לכך שהתזונה שלי תהיה מושפעת מדברים שקורים, כי מתחושות ומהאינטאציה הטבעית היא כבר לא הייתה מושפעת.

הפתרון במקרה הזה הוא להחזיר את החיבור לרגשות- להבין אותם ולתת להם מענה גם אם לוקח לך זמן להבין. לא להתעלם מהם ולהמשיך הלאה. להתאמן על באמת להרגיש אותם ולחדד את ההבנה שלי לגיבהם. אפילו לשתף אנשים שיכולים לעזור לך לחדד את הרגשות ולהבין דברים שאת כרגע לא מסוגלת להבין.

3) לא ענו על הצרכים שלי. הסיבה הבאה קשורה לסיבה הקודמת. כמו שאמרתי, לא הצלחתי להקשיב לעצמי כי התרגלתי לבטל את עצמי, וכך גם את הצרכים שלי. כמו שלא היו קשובים לי לא היו קשובים לצרכים שלי. לא הרגשתי בחיים שלי שנותנים לי מספיק אהבה, הבנה, קבלה, הכלה, יחס, ועוד. ולא הגשתי שסיפקו לי את הצרכים הרגשיים שלי. שזה גרם שבהמשך החיים התקשתי לתת לעצמי גם את הצרכים הפיזיים שאני צריכה כמו אוכל, כי התקשתי להבין מה אני צריכה. הצרכים הנפשיים לא נענו, וכך גם הפיזים הושפעו. כבר לא הצלחתי לדעת מה אני צריכה ואיזה צרכים רגשיים יש לי שאני צריכה לדאוג להם, וזה בא לידי ביטוי בבילבול גם בצרכים הפיזיים. התקופות בהן אכלתי הרבה יותר ממה שאני צריכה הביעו את המצוקה הנוראית ואת הרצון העצום שיענו על הצרכים הרגשיים שלי כמו שצריך, ולאחר מכן התקופות של הצמצומים וההרעבות ודברים כאילו, שהביעו את ההתכחשות שלי לרצון הזה, ואת התחושה שלא מגיע לי לענות על הצרכים האילו (שזה נבע מרגשי נחיתות וחוסר ביטחון) הרגשתי שמשהו אצלי חסום שנים ולא מאפשר לי לקבל את המרכים שאני כל גך זקוקה להם. ככה בעצם דחיתי את הקבלה של הצרכים האילו הפיזיים וגם הנפשיים. זה התערבב ביחד. בנוסף להתחשות דרך הרעב לצרכים, חלמתי לקבל את הצרכים האילו דרך ההרעבות כי חשבתי שאולי ככה ישימו לב אלי ויתנו לי את מה שאני צריכה. הרעב מצד אחד עזר לי להתחכש לצרכים, ומצד שני להתחנן לענות אליהם (מצד אחד התחכשתי גם לצרכים הםיים אבל מצד שני רציתי לקבל את הצרכים שלי דרך רזון שדרך זה יראי אותי יאהבו אותי יתייחסו עלי כי זכ היה לי מאיד חסר) אמא שלי הייתה אוסרת אלינו לאכול משעות מסויימות או אם היינו עושים משהו לא בסדר, וזה גרם לי לרצות למרוד בה על זה שהיא גורמת לי להרגיש לא טוב, ולכן הייתי אוכלת גם אם לא הייתי רעבה. ככה שזה גרם לי לאכול לא לצורך, אלא כדרך להגיד משהו. ולכן גם בהמשך דרך ההפרעה אמרתי דברים שלא יכולתי להגיד במילים. זאת אחת הדרכים שאפשר לראות שהבאתי את עצמי דרך האוכל בגלל חסך רגשי וחוסר יחס נעים מאנשים שסביבי (חוסר מענה על הצרכים). האכילה שלי נהפכה כמעט ורק לרגשית כי היא הייתה מנותנת מהפן הפיזי שלא הצלחתי להתחבר עליו.
במצב הזה חשוב שתשימי לב אם יש מקומות שאת מרגישה שאת לר מקבלת את מה שאת צריכה וזה יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מקומות- יחס אהבה אכפתיות הכרה בזה שאת טובה שאת חשובה ועוד. אם יש לך צורך כזה, תראי איך לספק אותו בדרך הנכונה כמו לשתף אנשים יותר ולדבר איתם בצורה ישירה על מה שקשה לך ולקסל מהם את התמיכה והעזרה או למצוא את האנשים שיאהבו אותך ויתנו לך תחושה טובה ועוד. כי ההפרעה לא באמת נותנת מענה. טיפ חשוב מאוד- כל מה שאת מרגישה שאת צריכה וחסר לך בחיים, תתני לאחרים. אני מנסה לעשות את זה היום וזה ממש משנה לי את החיים. זה מוציא אותך מהקושי של עצמך וגורם לך להעניק מעצמך ולעשות טוב ולחפש את הטוב הזה. זה ממש משנה חיים ונותן לך הסתכלות פחות קשה על מה שקורה איתך ונותן תחוה טובה. ואני לא יכולה שלא להוסיף את החיבור עם ה' ועם התורה והמצוות שזה מה שהכי עזר לי לצאת ממהפרעה (ברמה שאי אפשר להאמין) כי הפסקתי לתלות את עצמי במה שאנשים יתנו לי שזה מוגבל ולא תמיד כמו שהייתי רוצה והתחלתי לתלות את עצמי בה'שהוא בלתי מוגבל וברור שהוא תמיד אוהב אותי ואכפת לו ממני וכל זה. הבנתי שאנשים הם רק שליחים ולא מעבר לזה.

5) חוזק שליטה ועוצמה. ההפרעה עוזרת לי להרגיש חזקה ושולטת. נכון שזה לא אמיתי כי זה בדיוק ההיפך- זה חוסר שליטה, אבל יש דברים מסויימים בפרעה שממש עוזרים לי להרגיש חזקה ובעלת שליטה גם אם זה לא באמת ככה. ובאותם רגעים מספיק לי להרגיש חזקה גם אם זאת רק אשליה. מה שגורם לי להרגיש חזקה אילו התקופות שבהן אני בקושי אוכלת למרות שאני ממש רעבה עד מצב שאני מרגישה נורא. זה גורם לי להרגיש חזקה כי אני מוכיחה לעצמי שלמרות שאני רעבה ורוצה מאוד אוכל, אני עומדת בזה ולא אוכלת. כאילו אני שולטת בעצמי ומתגברת. זה מאוד עוזר לי בתקופות שאני מרגישה חסרת שליטה, למשל כשמשהו לא מצליח לי, כשמישהו פגע בי, או משהו בסגנון, זה גורם לי להרגיש פחות פחותה לפחות בעיני עצמי. זה מעלה לי את הערך העצמי. הרבה מקרים גורמים לי להרגיש חלשה, חסרת שליטה, לא טוב והדרך שלי להגבר על זה, זה להיות במקום שאני מרגישה שאני כן טובה בו, מקום שאני זאת ששולטת במצב ובמה שקורה ולא אנשים אחרים או הסיטואציה עצמה שולטים בי שלפעמים פועלים אחרת ממה שהייתי רוצה. בבית הרבה פעמים הרגשתי שרוצים לשלוט על הכל ולמדתי מהבית וגם אני רוצה תמיד לשלוט על החיים שלי בכל מובן וכשאין לי את זה אני מחפשת את התחושה של השליטה והכוח במקום אחר. למשל בהפרעה.
הפתרון במצב כזה הוא כמה דברים- דבר ראושן לנתק את תחושת הערך העצמי שלך משליטה כי אם את מצליחה לשלוט זה לא מה שמוכיח שאת שווה או לא שויה כי את הרבה יותר מזה! לא קל לנתק את התפיסה הזו מהראש אבל כשאת מוצאת דברים אמיתיים שיחזקו את תחושת הערך שלך את כבר לא תצתרכי את זה. אותי חיזק כמו קודם ההתקרבות לה'שגרמה לי להתלות בו להבין שאני שווה וחשובה בעיניו יותר ממה שאני יכולה לתאר ובלי שאני צריכה להוכיח את עצמי וככה באופן טבעי השליוה כבר פחות עניינה אותי. ודבר שני, להרפות. מי אמר שתמיד אני צריכה לשלוט? זה בסדר אם אני לא אדע הכל או לא אשלוט בהכל. אבל הכי חשוב לנת את הערך שלך מהשליטה וככה כבר באופן טבעי פחות יעניין אותך לשלוט.

6) בריחה. הרבה פעמים הייתי נמצאת במצבים שפשוט לא היה לי מושג מאיפה להתחיל להתמודד איתם וכל כך לא רציתי להיות בהם. למשל, הזכרות בדברים קשים שקרו פעם, התעוררות של צלקת נפשית מסויימת שיש לי מגיל קטן בגלל משהו שקרה, מחשבה קשה, תסכול או כל דבר אחר. הרגשתי שאני מגיע למצבים קשים מהר יותר מאחרים כי לי יש הרבה מקרים פחות כלים להתמודד איתם וצלקות שבאות עם כל כך דבר שקורה. כלומר עיוותי חשיבה שמתעוררים כשקורים דברים מסויימים שאולי לאחרים פחות יפריעו כי אין להם את העיוות הזה. וההפרעה, עוזרת לי לברוח מזה. במקום להתרכז במה שקורה שמרגיש לי כל כך גדול עלי, אני פונה להפרעה וככה בורחת מהמצב. אני חושבת על הרעב, על אוכל, כל להתגבר על הרעב, על התקפי אכילה שיש לי, על לכפות על התקפי אכילה, מתרכזת בספורט, ובכל מה שקשור להפרעה וזה מסיח את דעתי. כמובן שההתמודדות עם ההפרעה קשה בפני עצמה, אבל היא עדיפה מאשר ההתמודדות עם מה שגרם לה לצוץ הפעם. היא כאילו שומרת עלי ולא נותנת לי להתמודד עם דברים שגדולים עלי כרגע (גם אם זה לא נכון ואני כן מסוגלת להתמודד איתם, לא תמיד זה מרגיש ככה).
הדבר הנכון לעשות כדי להתגבר על הסיבה הזו זה כמובן לא לברוח ממה שקורה ולטפל בזה. נישמע כאיחו ההםרעה כביכול ממש עזרה לי אבל זה לא באמת נכוח כי הבעיות נישארו ורק התחכשתי אליהם והוספתח גם את ההפרעה שלא הייתה פשוטה. היו לי הרבה התמודדויות וקשיים בחיים ולכן העדפתי לברוח אבל הדבר הנכון לעושת הוא להתמודד בהדרגה. לא חייב הכל בבום כי לפעמים זה הברה מידי אבל קצת קצת. להיות כנה עם עצמך ועם מה שאת מרגישה ולא להסתיר ולכסות את זה. לכן חשוב גם להיות מסוגלת לדסר ולשתף כי ככה תוכלי להתמודד עם הקדיים בצורה הרבה יותר נעימה וזה יקל עליך. לא תמיד אנינו מסוגלים להבין את הכל וחשוב שיהיה מישהו שיעזור. אצלי כל פעם שהגיע משהו קשה ישר התעסקתי בהפרעה וזה גרוע כי לא טיפלתי בכלום. חשוב שכל פעם שמתעורר קושי אילו לכתבו לך אותו ולראות מה עושים. אפילו שאלות שיש לך על החיים או על כל דבר או מצבים לא נעימים מול אנשים, תתיחסי לזה. תראי מאיפה זה נובע זה לא מגיע משום מקום. יכול להיות שזה נובע מעיוותי חשיבה. צריך לת מקום לבעיות, להבין מה מקורם ולהסיר את המקור ולטפל בו. אצלי זה היה הרבה קשיים עם הסביבה שנפגעתי או שהיה לי קשה עם דברים שאנשים עושים. טיפ- אם את רואה כל מיני דברים שמקשים אליך באנשים אחרים אז תדעי שיש בך תנועה פנימית כלשהי כזו. שבמקומות מסוימים את גם כזו אז תנסי להתבונן בעצמך ולראות איך את יכולה לתקן דברים בך וככה תראי גם את בהאחרים בצורה נקייה יותר. (תראי הרצאות של הרב יובל אשרוב זה יכול ממש לעזור לך בניקוי הזה). אל תדחיקי קשיים, תתייחסי אליהם. אפילו בהדרגה אבל אל תברחי.

7) דרך להוציא החוצה את הכאב. להפסיק להתחכש אליו. במשך שנים הייתי במצבים קשים מאוד ולא טובים מבחינה משפחתית, חברתית, נזקים נפשיים מטורפים שגרמו לי לראות את העולם בצורה לא נכונה ומעוותת לטווח ארוך, חוסר אהבה, חוסר יחס ודאגה, מחשבות מתסכלות, חוסר הכלה, שמירה בבטן ועוד. עם כל זה ועוד הייתי לבד וזה היה מוסתר מכולם כי הייתי מסתירה את זה (לפי הסיבות הקודמות, לא באמת היה לי מקום להגיד מה קורה איתי ולהבין את זה אז שמרתי הכל), ובשלב מסויים לא יכולתי לשמור את הכל בפנים והייתי צריכה לבטא את זה איכשהו. ההפרעה בעצם נתנה לדברים האילו ביטוי. היא גרמה לי להרגיש סוג של כנה עם עצמי שמה שאני מרגישה זה אמיתי ולא סתם כלום כמו שוכלם רואים את זה מבחוץ. שבאמת כואב לי. היא הוכיחה לי שכואב לי והייתי צריכה את ההוכחה אפילו רק מול עצמי כי כל הזמן התרגלתי לחשוב שהכל בסדר גם אם זה ממש לא היה ככה וסוף סוף בגלל ההפרעה התחלתי להרגיש כנות מסויימת עם עצמי. כאילו אני לא משקרת. הכאב הפיזי, הביטוי הפיזי והנזקים הפיזיים שהיא גומרת, גורמים לי להרגיש שזה אמיתי. גורמת לי להביא את הכאב לידי ביטוי. הוא היה כל כך הרבה זמן עצור הפנים ועכשיו יש לו איך להתבטא וזה מדהים מבחינתי. זאת דרך ממש שלילית אבל זה לפחות משהו. ההפרעה גורמת לי להרגיש בדרך פיזית את הכאב שיש לי בנפש וזה עוזר לי להרגיש שזה אמיתי. שלמרות שכל החיים התעלמתי מזה והחברה גם, עכשיו יש לזה מקום. עכשיו זה באמת קיים ובגלל שזה פיזי אי אפשר להתחכש לזה יותר. אני לא יודעת בוודאות למה אני מרגישה את הצורך שזה יהיה מוכח אבל אני חושבת שזה בגלל שהאמנתי שרק דרך חולי וכאב פיזי אפשר להשיג דברים. כשקורה לי משהו לא נעים אני ישר יכולה להגיד לעצמי שאני מסכנה בגלל ההפרעה, כי זה כואב הרבה פעמים ולא נעים בכלל וגם זאת דרך להביא לידי ביטוי הרבה כאב שאני לא יודעת איך להביא לידי ביטוי בדרך אחרת כי אני פשוט לא מצליחה להבין אותו (את הכאב). יותר קל להגיד כואבת לי הבטן מאשר לנסות להסביר לעצמי תסבוכות ודברים לא ברורים שאני מרגישה. וככה גם קל לי יותר כשאני מספרת על זה לאנשים אחרים. זאת הדרך הקלה יותר. ההפרעה כאילו מגנה עלי. אני מרגישה שבזכות ההפרעה אני מצליחה לבטא את החומרה של הכאב שיש בי, ושאני לא יכולה לעשות את זה בדרך אחרת כרגע. כשזה פיזי זה מרגיש לי הרבה יותר אמיתי, כי הרגלתי להאמין שרק פיזי נחשב ורק ככה מקבלים את מה שצריך. ושדברים ריגשיים לא באמת נחשבים. עם ההפרעה שהיא פיזית, אני לא צריכה להסביר לעצמי למה קשה לי ורע לי, כי כשזה פיזי קל מאוד להאשים את הבעיה הפיזית. גם קל יותר לספר לאחרים שיש לי את ההפרעה הזאת במקום להסביר להם שקשה לי כי בכיתה ו הייתי לבד או כי כשהייתי קטנה לא אהבו אותי מפסיק או כל מיני דברים בסגנון שהרבה יותר קשה להבין. כשזה פיזי, זה וודאי. ויש משהו מנחם בזה שהכאב קיים ומוכח ואי אפשר להתכחש עליו יותר כמו שהעלמו ממנו כל החיים שלי. כשזה פיזי, יש את מה להאשים וכשזה נפשי זה הרבה יותר מסובך. הפיזיות מבטאת את החלק הנפשי שלא קיבל ביטוי.
כמו שאת רואה גם פה חיפשתי יותר את הדרל הקלה מאשר את הדרך הנכונה כי לא ידעתי ממש איך לפעול בצורה הנכונה. לא באמת התמודדתי עם הכאב שהרגשתי ועם דברים שהפריעו לי וניסיתי לתת ביטוי לכאב בדרך שלא באמת עוזרת מאשר באמת לטפל בו. זו הייתה דרך שלי להביע את זה שכואב לי כי חשבתי שהכאב שלילא נחשב אם לא רואים אותו (עוד מחשבה מעוותת) אבל הבנצי שזה לא נכון. אני לא חייבת לתת ביטוי פיזי לקושי רגשי וזה לא מה שמוכיח שהוא קיים. אני מודה שכן הרגשתי שזה עוזר לי להרגיש שבאמת קשה לי ושאני לא סתם מתבכיינת או שהו כזה אבל זה באמת לא נתן שום מענה. להיפך? זה אפילו הסתיר את הקישים האמיתיים וטשטש אותם וככה היה קשה יותר להגיע אליהם. במקרה הז צריך לשנות את התפיסה שרק אם רואים משהו פיזית הוא קיים, וגם פה תריך ללמוד להתמודד ולתת מקום לרגש במקום לברוח ממנו.

8) אכפתיות. כל בן אדם צריך שלאנשים יהיה אכפת ממנו, אבל אני לא ממש קיבלתי את זה בדרך נורמאלית והרבה פעמים אני מקבלת את זה כשאני מספרת לאנשים על ההפרעה. אני מאוד צריכה שלאנשים יהיה אכפת ממני וממה שקורה איתי אבל כמו שאמרתי הרבה פעמים אני לא ממש מבינה מה קורה איתי ולא יודעת איך לגרום לזה שלאנשים יהיה אכפת וההפרעה עוזרת בזה. יש אנשים שיגידו שאני רוצה צומי ואין לי בעיה עם זה. כי כולנו רוצים צומי. כולנו צריכים את זה וזה צורך בסיסי. ואם לא מקבלים אותו בדרכים הרגילות הגיוני שיתפתחו דרכים אחרות באופן טבעי כדי לספק את הצורך הזה. אנשים יותר סמפטיים ונחמדים כשהם יודעים על זה. ואני צריכה את זה, לא קיבלתי את זה מספיק בחיים. ההרפעה גורמת לי להרגיש שאני ראויה לאכפתיות באופן כללי מאנשים כי יש לי קושי מסויים. בלעדיה הייתי מרגישה זה לא מגיע לי כמו שזה לא הגיע לי כל החיים לפי ההרגשה שלי. זו סוג של הצדקה מבחינתי לקבל אכפתיות כי אחרת זה לא מגיע לי. זו דרל קלה יותר לקבל אכפתיות מאשר להסביר למה באמת קשה לי בחיים.
כשאני קוראת את זה עכשיו זה כבר כל כך לא רלוונטי להיום (כתבתי את זה מזמן והיום אני כבר במקום אחר לגמרי) ואני שוב רואה שגם פה זה חוסר התמודדות ובריחה. קשרים עם אנשים לא צריכים לנבןע ממקום של מסכנות אלא ממקום של אהבה ומשם גם מתפתחת אכפתיות. ושוב, הקרבה לה' גרמה לי פחות לחפש את האכפתיות מאחרים ולתלות באנשחפ תקוות. היכולת להבין את עצמך ולהסביר את עצמך יכולה מאוד לעזור לך בסיבה הזו

9) התחשבות. הרבה פעמים הייתי צריכה את התחשבות של אחרים בגלל המצב הנפשי שלי. למשל לא באמת הייתי יכולה להתנהל נורמאלי בחברה כשאני מרגישה לא חשובה ושכולם נגדי ושופטת את כולם שהם רעים או כל מיני דברים כאילו, ולא באמת הייתי יכולה לפעול כמו כולם כשאני צריכה הרבה יותר תשומת לב וכל דבר קטן שקורה שגורם למישהו אחר לקבל תשומת לב אני כל כך מקנא שאני בקושי יכולה לשאת את זה ועוד המון דברים. לא הייתי אף פעם כמו כולם והייתי צריכה הרבה פעמים את ההתחשבות הזאת. ראיתי שהרבה אנשים סביבי קיבלו את ההתחשובות שהייתי צריכה בגלל שהיתה להם בעיה מסויימת ורציתי גם. הייתי צריכה את זה גם, לא רק רציתי. ההפרעה עזרה לי לקבל בהרבה מקרים את ההתחשבות שהייתי כל כך צריכה כי היא גרמה הרבה פעמים לכאבים פיזיים ובעיות פיזיות. את הדברים שהייתי צריכה בגללם התחשבות ועזרה ממש לא ראו והתייחסו אלי תמיד כמו ילדה רגילה וזה היה נורא. ורציתי כניראה בתת מודע לשנות את זה, אז פיתחתי את ההפרעה כדי שתעזור לי ותגרם לזה לקרות. כי אחרת לאף אחד לא היה אכפת. אף אחד לא באמת היה רואה את מה שאני צריכה. למרות שלרוב זה לא קרה, לפעמים זה הראה לעצמי שאני צריכה את ההתחשובות הזאת שזה קצת עזר. עזר לי להרגיש לפחות בעצמי שאני כן צריכה את ההתחשבת ושאני לא כמו שרואים אותי- ילדה רגילה. זה היה מאוד קשה כי בעצם גם סבלתי מההפרעה וגם ברוב המרקים לא מספיק קיבלתי את ההתחשבות שהייתי צריכה גם כשההפרעה הייתה ממש נוכחת. אבל זאת הייתה דרך לצעוק ולבקש את ההתחשבות הזאת.
גם פה, הרבה תלות בסביבה ורצון לקבל מהם וחוסר יכולת להבין את עצמי והתחכשות למה שקורה איתי. אולי אםדר דרך זה לקבל התחשבות ודבירם בסגנון אבל ממקום של מסכנות ואף אחד לר באמת רוצה את זה. גם פה חשוב ךהביח שבני אדם הם רק שליחים ולא צריך לתלות בהם יותר מידי תקוות, ולהבין את עצמינו ואת מה שמכאיב ודרך זה גם לבקש שיתחשבו בנו במקרים מסויימים ולא בצורה עקיפה כמו בהפרעה

10) ההרגשה שאני שקופה. הרגשתי במהלך כל החיים שלי שאני שקופה. שאני פחות מאחרים, שאני ממש לא שווה, לא טובה, לא מוסגלת, לא ניראית. כלום בעולם. הרגשתי מאוד מתוסכלת מהתחושה שאני כלום וכל פעם שמשהו גרם לי להרגש ככה, ולהזכר בהרגשה שאני שקופה, נעזרתי בהפרעה. הרגשתי את הצורך להעזר בה, כי היה לי כל כך קשה להרגיש את זה שאני כלום ושקופה אז לא הייתי אוכלת וזה גרם לי להרגיש שסוף סוף יראו אותי כי אם אני אהיה רזה מידי אז זה יבלוט ויראו אותי ואז אני איהיה שווה משהו ולא שקופה וגם זה עזר לי להרגיש שאני מסוגלת לעשות משהו ולהיות חזקה מול הרעב מה ששוב מוכיח שאני לא כלום, אלא בן אדם עם יכולות. אחרי שקצת עברה התחושה החזקה שאני כלום, פחות הרגשתי את הצורך לרדת ושיראו אותי (לרוב כי קרה משהו שגרם לזה שיראו אותי יותר, או שלא קרה משהו שגרם לי להרגיש כלום), ולכן הייתי מסכימה לעצמי לחזור לאכול ולא לרדת, מה שאומר לרוב התקפי אכילה או אכילה בלי שליטה במשך זמן שגרמה לעליה מהירה וסבל גופני ונפשי מאוד גדול.
גם פה תליתי את תחושת הערך העצמי שלי באחרים. שהם ישימו לה עלי ויראו אותי ותחושה שאני מסוגלת. זה רצון לקבל ממקום לא נכון- מהסביבה בגלל שבמפנים לא הרגשתי שאני יכולה לקבל תחושה טובה. במקרה הז חשוב שתדעי לקבל את תחושת הירך שלך ממקומות אמיתיים (כמו שאמרתי למשל קרבה לה' שתמיד אוהב אותך ומעריך אותך) ולהתרכז במה שקורה בפנים ולא באיך יראו אותנו בחוץשזה לא רלוונטי והופך אותנו לתלותיים

11) הסיבה הזאת די דומה לסיבה הקודמת- הרגשתי חסרת ערך. בן אדם שמרגיש שקוף גם לרוב מרגיש שהוא חסר ערך. שהוא לא טוב מספיק. וגם פה, כל פעם שמשהו העיר בי את התחושה מחדש שאני חסרת ערך ולא טובה מספיק, רציתי להוכיח לעצמי שאני כן טובה על ידי זה שעמדתי ברעב ולא נכנעתי עליו וככה הוכחתי לעצמי שאני חזקה.
כשפחות הרגשתי את הצורך להוכיח לעצמי את זה, שוב חזר הקטע של לאכול הרבה והתקפי אכילה וכל זה. כמובן שגם בשני המקרים, כמו שאמרתי קודם, ההפרעה סיפקה לי מקום לבריחה שזה גם מאוד עזר לי לא להתמודד עם המצבים הקשים של תחושת חוסר ערך ושאני כלום ולברוח מהן במקום. תחושת הערך שלי לא הייתה מבוססת על שום דבר כי לא היה משהו שהרגשתי בעלת ערך בגללו, וכי התרגלתי להאמין שאני לא בעלת ערך כבר מגיל קטן, ולכן תחושת הערך שלי הגיע מהיכולת שלי לא לאכול ולעמוד ברעב. זה גורם לי להרגיש שאני כן מסוגלת כי אני עושה משהו שאנשים אחרים לא תמיד יודעים לעשות וככה אני מעריכה את עצמי יותר. כל פעם שהייתי צריכה את ההפרעה ולא מקשיבה לה, בזמנים כאילו, כלומר כשניסיתי לצאת ממנה ולהתגבר אליה, הייתי מרגישה שאני משקרת לעצמי ושאני עוד יותר חלשה וחסרת ערך, כי אפילו לא השתמשתי בדרך היחידה שגרמה לי להרגיש לא שקופה ובעלת ערך. לא היה שום דבר שהעלה לי את תחושת הערך וזה היה קשה. זה גרם לי להמשיך להרגיש קטנה וחסרת כל. זה גרם לי להרגיש שאני מוותרת על כל מה שיכולתי להשיג עם ההפרעה כביכול. לכן כרגע אני לא מנסה להתכחש לתחושות שלי ולרצונות בקשר להפרעה, כי זה מרגיש לי שאני משקרת לעצמי ומוותרת על הדבר היחיד שכרגע עומד לצידי ובאמת עוזר לי.
זה פחות או יותר מההשאמרתיכבר- לתלות את הערך בדבריל אמיתיים ובנוסף חשוב לי להוסיף שאל תנסי להתחכש לקושי שלך עם אוכל כי אני עשיתי את זה המון וכמו שכתבתי זה גרם לי להרגיש שהדרך היחידה שלי להתמודד עם מהשקורה נלחקת ממני. צריך להתרכז בטיםול בגורמים ולא להלחם בהפרעה עצמה

11, ב) רציתי להיות מיוחדת. בדומה לזה שרציתי להיות בעלת ערך,רציתי להיות מיוחדת. לא הרגשתי שיש לי יחוד או שום דבר בסגנון, ויחוד יכל מאוד לעזור לי להרגיש בעלת ערך. ההפרעה גרמה לי להרגיש שיש לי מיוחדות מסויימת. שאני שונה מכולם. שלי יש משהו שלאחרים אין. למרות שזה רע, זה גרם לי להרגיש שוני ומיוחדות. מה שלא היה לי וחסר לי.
שוב פחות או יותר אותו הדבר חוסר הערכה עצמית גרמה לי לרצות להיות מיוחדת בדרך שלילית. אם את מעריכ. ואוהבת את עצמך לא יהיב לך את הצורך גם להיות מיוחדת ושונה ולהתבלט בזה. ניסיון להבליט את עצמינו לרוב נובע מחוסר ערך פנימי ולכן חיפוש לקבל אותו מבחוץ וזו לא הדרך הנכונה

12) הרגשתי לא שייכת. מאז שהייתי קטנה הרגשתי הרבה פעמים מאוד בחוץ ולא קשורה. לא הרגשתי חלק משום דבר. מהמשפחה לא הרגשתי חלק כי היו הרבה קשיים שגרמו לי להרגיש מרחק ממנה, וגם בחברה לרוב הייתי לא קשורה ולא חלק משום קבוצה. התרגלתי להיות לבד. בנוסף לכך גם בחוץ ולא היה לי את המקום שלי, הרגשתי בן אדם מנותק מהכל ושאפילו אין לי את עצמי. הייתי המון לבד וגם כשהייתי עם אנשים לא מצאתי את עצמי לרוב, ולא הרגשתי שייכת. ההפרעה הוותה לי מקום בטוח, משהו שהוא רק שלי שאוכל להתנחם בו כשהרגשתי בחוץ. ההפרעה עזרה לי להפר את הבדידות כי היא הייתה חברה שלי בתקופות קשות כשאף אחד לא היה. בנוסף ההפרעה גרמה לי להרגיש חלק ממשהו. חלק מאנשים בעלי ההפרעה הזאת, לא לבד. היא עזרה לי להרגיש את השייכות שרציתי. תמיד שאפתי שבזכות ההפרעה אני אשיג עוד יותר שייכות כאמצא אנשים נוספים שבתוך זה. למרות שזה משהו שלילי זה עדיין משהו. הייתי צריכה את זה. הרבה פעמים דיברו לידי קבוצות של אנשים וכל כך הייתי רוצה גם להיות חלק מזה. חלק ממשהו, שגם איתי ידברו וגם איתי יתייעצו ושאני אהיה משהו. בנוסף חשבתי שאולי אם אני אהיה רזה או שונה בקטע כשלהו עם האוכל, אז אולי זה יגרום לאנשים להיות איתי. כי כמו שאמרתי חשבת שהדברים הרעים יביאו לי את מה שאני צריכה. גם ראיתי את כל מי שמסביבי חלק ממשהו ולכן רציתי להיות גם בעלת משהו, חלק ממשהו. אני זוכרת שהמון פעמים הייתי מנסה להלחם עם ההפרעה כי היה לי ממש קשה עם זה ואז כשדיברו על הפרעת אכילה כשלהי זה גרם לי להרגיש ממש נורא כי פתאום הכתה בי ההרגשה שאני לא אהיה חלק מהקבוצה הזאת. שלא תהיה לי שייכות כמו שכל כך רציתי ויחלתי. וזה גרם לי לתסכול כי מצד אחד הייתי מתאמצת לצאת מזה אבל מצד שני כל דבר הכי קטן שהזכיר לי את זה שאני יאבד ככה את החלק שלי במשהו. וגרם לי לחשוב שאולי אני צריכה לעשות את התהליך ההפוך ולהחמיר את המצב שלי כדי באמת להיות ממש חלק מלא מהקבוצה הזאת באופן רשמי ולא ככה חצי חצי כמו שהרגשתי בין העולמות. הרגשתי סוג של תלויה בין העולמות וכל פעם הייתי משתדלת ללכת לאחד מהצדדים- לבריא והחולה. מה שהקשה עלי אפילו יותר. ההפרעה עצמה כאבה אבל הניתוק ממנה כאב לא פחות כי זה אומר ניתוק משייכות. לא באמת קיבלתי ממנה שייכות כי די הסתרתי את זה והייתי עם ההפרעה לבד. אבל זאת עדיין הייתה סוג של שאיפה נסתרת בתת מודע שלי. משהו שרציתי לקבל בזכות ההפרעה. משהו שהיה מאוד חסר וכל דרך שהייתה לי לקבל אפילו קצת מהשייכות, ניראתה לי כל כך מפתה.
פה אפשר לראות רצון לספק צורך מאוד בסיסי והכרחי אבל בדרך הלא נכונה- צורך בשייכות דרך שייכות לדבר שלילי ולקבוצה שלילית. ודרך שאני ארגיש חלק ממשהו שלילי אפילו מול עצמי. חשוב למצוא את השייכות דרך מקומות נכונים ואם קשה למצוא את זה אז לנסות במקומות אחרים- חיוביים. למשל במקים חלק ממשהי שלילי כמו הפרעה, חלק מהקבצוה של אנשים בסטיםס שמנסים לעזור ולעשות טוב, ועוד. זה לא חייב להיו קבוצה מוגדרת, אלר משנו שאת חלק ממנו ומרגישה בו טוב. זה יכוח גם להיות מקים התנדבות, עשיה מסויימת ועוד. וגם חשובה ההבנה שלא צריך להיות חלק מהכל וזה בסדר לפעמים להיות עם עצמינו. אם נרגיש טוב עם עצמיני נרגיש פחות תלות בחברה. היא תהיה חשובה אבל לא נהיה תלויים בה.בעצם יש פה הברה סיבות שקשורות אחת לשנייה

טוב אהובה אני חייבת לצאת עכשיו ולא יהיה לי אנטרנט אז אני מקווה שבעזרת ה' אספיק להמשיך היום או מקסימום במוצש. בנתיים את מוזמנת לקרוא מקווה שזה יעזור. אוהבת!

שבוע טוב! אני מצרת לך כי זה יוצא ארוך ברמות
13) הרגשתי שלא מכבדים את הפרטיות שלי מגיל קטן (גם בבית וגם הטרדות מיניות) ולכן היה לי קשה לכבד את הפרטיות של אחרים ורציתי לדעת הכל ולהיות חלק מהכל. הרגשתי שלכולם יש את החיים הפרטיים שלהם ואת העיסוקים שלהם חוץ ממני (כי חוסר הכבוד לפרטיות גרם לי להרגיש שאין לי את זה) וההפרעה גרמה לי להרגיש שגם לי יש משהו פרטי משלי, איזו בעיה כשלהי- משהו אישי שלא כולם ירגישו בנוח לשאול עליו וזה יגרום לי להרגיש שי גם לי משהו פרטי שמושך את אחרים להתחשב ולא לשאול יותר מידי. ולא הרגשתי שזה מגיע לי או שאני אקסל את זה בדרך אחרת. זה גם הסיח את דעתי מהרצון לשאול ולדעת הכל על החיים של אחרים והשאיר אותי בחיים שלי.
14)חוסר סבלנות- רצון שהכל יקרה כאן ועכשיו. לא לחכות לפתרון לקשיים שאני מרגישה אלא ישר לפנות להפרעה שאני מרגישה בבירור את הרעב או את המילוי או יכולה לראות בהפרג ששל ממש קצת זמן את השינויים במשקל. היום בדור האנסטנט ניראה שהלכ יכול להסתדר בלחיצת כפתור אבל יש כל מיני דברים שצריכים את הזמן שלהם, את נתשומת לב. אני העדפתי להתעלם ממה שקורה בפנים ולפנות למה שמרגיש הכי זמים ומהיר. כשמתמודדים עם חוסר הסבלמות ומתחילים להיות סלבניים יותר זה יכול להתאזן.
15) רצון לכפות על ההרגשה שאני פחות. הרגשתי פחותה מאחרים, פחות טובה פחות חשובה ועוד. ולכן רציתי להוכיח לעצמי ולפעמים לסביבה שאני בעצם יותר כי אני מסןגלת לעמןד בפני אוכל ולא לאכול אפילו כשאני רעבה. זה גרם לי לא רק להרגיש שאני טובה אלא יותר מאחרים. גמו שבן אדם בלי בטחון מנסה כמה שיותר להבליט את עצמו כדי להראות שהוא יותר כי הוא מרגיש פחות. וכשפחו. היה לי את הצורך להיות יותר מאחרים כי הרגשתי יותר טוב עם עצמי, אז פתאום הרעב השתלט והייתי אוכלת המון. כבר לא הייתי צריכה להוכיח שאני טובה. זה גם כמובן דמיון וזו לא הדרך להרגיש שאני טובה.
16) חוסר משמעות ושעמום. אני חושבת שזו הסיבה הכי רצינית בכל זה. הרגשתי שאין לי שום דבר אמיתי וחשוב להשקיע בו בחיים. שאין חי כלום ולא יכולתי לסבול את הריקנות הגדולה שהרגשתי. ההפרעה סוג של מילאה את הריקנות. היא גרמה לי להרגיש שאני משקיעה במשהו שכן יש לי משהו שחשוב בחיים. וגם עזרה לי לברוח מהתחושות הקשות של הריקנות שהרגשתי שאני לא יכולה להתמודד איתן. אני שלוחת לך שני קישורים בלי נדר של הפתרון לקושי הזה. לפי דעתי זה הדבר הכי חשוב שאמרתי עד עכשיו. חשוב שתקראי לפי הסדר. לא הכל הכי רלוונטי אבל זה עדיין חשוב.
17) שאיפה לשלמות. לא יכולתי להסתפק בפחות ממושלם כי מבחינתי זה הוכיח שאני לא מספיק טובה. יותר מידי מהתחושה הטובה שלי נתלה בגוך שלי ובהצלחה שלי לדבי אוכל וזה היה חייב להיות מושלם. מבחינתי זה היה מוכיח כמה מיצלחת אני אבל כמובן שגם פה זה דמיונות ואם מבינים שלא השלמות היא שתגרום לנו לתחושה טובה אז הנקודה הזו משתחררת

זה הקישור השני. מקווה שהצלחתי לעזור דברי ריתי אם משהו לא הכי ברור או אם את צריכה עזרה נוספת או כל דבר. אוהבת המון ומאחלת לך המון בהצלחה!