5 תשובות
תורמת, למה שתפגע?
שואל השאלה:
כי המסגרת מוסיפה עוד עומס ולפעמים יש פחות זמן ללמוד למבחנים בבית ספר
כי המסגרת מוסיפה עוד עומס ולפעמים יש פחות זמן ללמוד למבחנים בבית ספר
אנונימית
שואל השאלה:
למה מחוץ לבית ספר בספק?
למה מחוץ לבית ספר בספק?
אנונימית
תורמת מבחינת הידע,
אבל עדיף שלא.
זה מבזבז זמן ורק גורם לך להשתעמם מחומר שאת כבר יודעת, את משתעממת אז את פחות משקיעה וזה מדרדר
אבל עדיף שלא.
זה מבזבז זמן ורק גורם לך להשתעמם מחומר שאת כבר יודעת, את משתעממת אז את פחות משקיעה וזה מדרדר
אני סטודנטית לתואר ראשון במתמטיקה דרך האוניברסיטה הפתוחה, התחלתי את התואר בכיתה ט במקביל לבית ספר, הייתי אמורה להיות השנה בכיתה יא אבל אני כבר לא במערכת החינוך.
השאלה מה הכוונה בלתרום ולפגוע. יש לזה גם יתרונות וגם חסרונות.
יתרונות:
זוכים ללמוד המון דברים שלא לומדים בבית ספר. זה מעשיר את הידע, מחזק כישורי למידה ופותח דלתות בעתיד.
חסרונות:
זה עומס ענק לשים על כתפיים של ילד, המון מחוייבות שדורשת זמן והשקעה, ולהוסיף על זה בית ספר יכול להיות יותר מידי.
כשהתחלתי את התואר, היה לי ממש כיף. גיליתי עולם חדש לגמרי של מתמטיקה שלא הכרתי, חזר לי החשק ללמוד סוף סוף, ההתרגשות שהיתה לי כשהייתי קטנה של ללמוד דברים חדשים. בית הספר הרג לי את השאיפה ללמוד, והאוניברסיטה החזירה אותה. זה עזר לי גם בביצועים בבית ספר.
ואז הגיע העומס, כשהתחילה תקופת המבחנים. פתאום זה נהיה יותר מידי להתמודד איתו, לא הייתי רגילה לכל כך הרבה עומס. שנה לפני אפילו לא עשיתי שיעורי בית, ופתאום ללמוד נהיה לי חשוב. הצלחתי איכשהו להתמודד עם זה, אבל זה לא נהיה קל יותר.
ואז לקחתי 2 קורסים קשים בבת אחת בקיץ, שזאת היתה הטעות הראשונה שלי שדפקה לי שנה שלמה של התואר. במקום לקחת קורס קליל למסור הקיץ הראשון, כי גם הייתי ילדה עם בקושי קישורי למידה, גם לא ידעתי איך סמסטר קיץ מתנהל וגם עמדתי לעלות לתיכון, וזאת היתה פעם ראשונה שלקחתי שני קורסים בבת אחת. מן הסתם נכשלתי בשניהם, פשוט לא הייתי מוכנה לזה.
התחילה כיתה י, ובחודש הראשון בקושי יכולתי לבוא לבית ספר בגלל התואר. הייתי צריכה לשבת וללמוד למבחנים שלי, ולא יכולתי לעשות את זה כשהייתי בבית ספר עד 4. אבל לא רציתי לוותר, היו לי חברים בבית הספר שלא רציתי להפסיק לפגוש.
היו הרבה פעמים שהלכתי לבית ספר אחרי לילה לבן של פתירת עבודות וחמישה למבחנים, כמה פעמים שכמעט התעלפתי והיו צריכים לאסוף אותי מבית ספר, בשאר הפעמים פשוט נרדמתי בכיתה או בספרייה והיו לוקחים אותי לשיחות על זה.
זה אולי נשמע כאילו התואר הוא זה שפגע בי, אבל בכנות שבית הספר פגע בי יותר. קיבלתי 100 בקורס מתמטיקה בדידה והוא היה הקורס השני שאי פעם לקחתי, והמורה למתמטיקה מעיזה לומר להורים שלי שאני לא טובה במתמטיקה. למה? כי קיבלתי 40 במבחן שלא למדתי אליו ולא ידעתי על קיומו אפילו, אחרי שחשבתי חודשיים ללמוד למבחנים הכי קשים שניגשתי אליהם בחיים, מעל הרמה של בגרות אפילו. המורים כל הזמן לחצו עלי כמה הבגרות חשובה והציונים חשובים, אבל לא היה להם אכפת שקיבלתי מאיות מהאוניברסיטה. זה לא משנה, כי זה חסר חשיבות. מה כבר יעזור לי *תואר ראשון* בחיים נכון? אני צריכה להשלים בגרות מפוצצת של 5 יחידות מתמטיקה ו5 מואץ אנגלית ו5 מחשבים ו5 בהכל כדי שיהיה לי סיכוי בצבא! תואר לא יכול לתת לי כלום בצבא, נכון? -_-
אז עברתי לחינוך ביתי, ופתאום הוסר לי נטל ענק מהכתפיים. רק אז הרגשתי כמה הסביבה שהייתי בה היתה רעילה. רוב החברים שלי היו חברים רעים, רוב המורים היו רעים, היה עלי כל כך הרבה לחץ מיותר.
אבל המחסור באנשים התחיל להכביד עלי הפעם. אני לא גרה קרוב אל חברים שלי, אז יצא שפשוט הפסקתי לראות אנשים. ניסיתי ללכת לתנועות נוער אבל הן באמת לא הקטע שלי, אני לא מתחברת אליהן בכלל. זה היה ממש קשה בהתחלה, אבל הצלחתי למצוא דרכי לקבוע על אנשים וכרגע אני במצב דיי טוב.
המסקנה מכל החפירה הזאת שאין מסקנה, סתם שיתפתי את הסיפור שלי כי יש לי מצב רוח לחפור וכבר שכחתי מה היתה השאלה.
דעתי היא שזה תלוי במקרה. יש ילדים שזה יעזור להם, יש ילדים שזה יפגע בהם. אבל צריך לזכור שהם עדיין ילדים ואי אפשר לצפות מהם לוותר על זמן פנוי, אסור ללחוץ עליהם להצליח אם הם לא נהנים מזה.
השאלה מה הכוונה בלתרום ולפגוע. יש לזה גם יתרונות וגם חסרונות.
יתרונות:
זוכים ללמוד המון דברים שלא לומדים בבית ספר. זה מעשיר את הידע, מחזק כישורי למידה ופותח דלתות בעתיד.
חסרונות:
זה עומס ענק לשים על כתפיים של ילד, המון מחוייבות שדורשת זמן והשקעה, ולהוסיף על זה בית ספר יכול להיות יותר מידי.
כשהתחלתי את התואר, היה לי ממש כיף. גיליתי עולם חדש לגמרי של מתמטיקה שלא הכרתי, חזר לי החשק ללמוד סוף סוף, ההתרגשות שהיתה לי כשהייתי קטנה של ללמוד דברים חדשים. בית הספר הרג לי את השאיפה ללמוד, והאוניברסיטה החזירה אותה. זה עזר לי גם בביצועים בבית ספר.
ואז הגיע העומס, כשהתחילה תקופת המבחנים. פתאום זה נהיה יותר מידי להתמודד איתו, לא הייתי רגילה לכל כך הרבה עומס. שנה לפני אפילו לא עשיתי שיעורי בית, ופתאום ללמוד נהיה לי חשוב. הצלחתי איכשהו להתמודד עם זה, אבל זה לא נהיה קל יותר.
ואז לקחתי 2 קורסים קשים בבת אחת בקיץ, שזאת היתה הטעות הראשונה שלי שדפקה לי שנה שלמה של התואר. במקום לקחת קורס קליל למסור הקיץ הראשון, כי גם הייתי ילדה עם בקושי קישורי למידה, גם לא ידעתי איך סמסטר קיץ מתנהל וגם עמדתי לעלות לתיכון, וזאת היתה פעם ראשונה שלקחתי שני קורסים בבת אחת. מן הסתם נכשלתי בשניהם, פשוט לא הייתי מוכנה לזה.
התחילה כיתה י, ובחודש הראשון בקושי יכולתי לבוא לבית ספר בגלל התואר. הייתי צריכה לשבת וללמוד למבחנים שלי, ולא יכולתי לעשות את זה כשהייתי בבית ספר עד 4. אבל לא רציתי לוותר, היו לי חברים בבית הספר שלא רציתי להפסיק לפגוש.
היו הרבה פעמים שהלכתי לבית ספר אחרי לילה לבן של פתירת עבודות וחמישה למבחנים, כמה פעמים שכמעט התעלפתי והיו צריכים לאסוף אותי מבית ספר, בשאר הפעמים פשוט נרדמתי בכיתה או בספרייה והיו לוקחים אותי לשיחות על זה.
זה אולי נשמע כאילו התואר הוא זה שפגע בי, אבל בכנות שבית הספר פגע בי יותר. קיבלתי 100 בקורס מתמטיקה בדידה והוא היה הקורס השני שאי פעם לקחתי, והמורה למתמטיקה מעיזה לומר להורים שלי שאני לא טובה במתמטיקה. למה? כי קיבלתי 40 במבחן שלא למדתי אליו ולא ידעתי על קיומו אפילו, אחרי שחשבתי חודשיים ללמוד למבחנים הכי קשים שניגשתי אליהם בחיים, מעל הרמה של בגרות אפילו. המורים כל הזמן לחצו עלי כמה הבגרות חשובה והציונים חשובים, אבל לא היה להם אכפת שקיבלתי מאיות מהאוניברסיטה. זה לא משנה, כי זה חסר חשיבות. מה כבר יעזור לי *תואר ראשון* בחיים נכון? אני צריכה להשלים בגרות מפוצצת של 5 יחידות מתמטיקה ו5 מואץ אנגלית ו5 מחשבים ו5 בהכל כדי שיהיה לי סיכוי בצבא! תואר לא יכול לתת לי כלום בצבא, נכון? -_-
אז עברתי לחינוך ביתי, ופתאום הוסר לי נטל ענק מהכתפיים. רק אז הרגשתי כמה הסביבה שהייתי בה היתה רעילה. רוב החברים שלי היו חברים רעים, רוב המורים היו רעים, היה עלי כל כך הרבה לחץ מיותר.
אבל המחסור באנשים התחיל להכביד עלי הפעם. אני לא גרה קרוב אל חברים שלי, אז יצא שפשוט הפסקתי לראות אנשים. ניסיתי ללכת לתנועות נוער אבל הן באמת לא הקטע שלי, אני לא מתחברת אליהן בכלל. זה היה ממש קשה בהתחלה, אבל הצלחתי למצוא דרכי לקבוע על אנשים וכרגע אני במצב דיי טוב.
המסקנה מכל החפירה הזאת שאין מסקנה, סתם שיתפתי את הסיפור שלי כי יש לי מצב רוח לחפור וכבר שכחתי מה היתה השאלה.
דעתי היא שזה תלוי במקרה. יש ילדים שזה יעזור להם, יש ילדים שזה יפגע בהם. אבל צריך לזכור שהם עדיין ילדים ואי אפשר לצפות מהם לוותר על זמן פנוי, אסור ללחוץ עליהם להצליח אם הם לא נהנים מזה.