בחורה מלאה בישראל (מה דעתכם על מה שכתבתי?) בבקשה שמרו על כבוד (:

סביר להניח שאת קסטרו או טוונטי פור סבן לא מעניין המצב הבריאותי שלי, לא מעניין אותם שעשיתי אתמול ספורט במשך שעה וחצי, שלא נדבר על הסלט שאכלתי בלית ברירה, כי מה לעשות - גם אני רוצה להרגיש נורמלית מדי פעם.
תנו לי להראות לכם איך נראה יום בחיי אישה מלאה בישראל.
בוא נלך על המקרה הקלאסי - שופינג (סיוט).
אני נכנסת לקניון, מולי שני חנויות,
הראשונה - רשת אופנה ענקית, נבחרת, כזאת שבטוח יש לכם בגד, שניים, או חצי ארון ממנה.
אני נכנסת אופטימית, מחייכת ומבקשת מהמוכרת "יש לכם את זה במידה 44?" אני מתפללת שיש.
"לא, מצטערת" היא עונה ואפילו לא בודקת במחסן, לא מתאמצת אפילו קצת לעזור לי.
אני שואלת על המכנס ההוא, והגינס ההוא, והחולצה שראיתי באתר והאמנתי שתתיישב אלי כמו שחלמתי.
עד שבסוף מצאתי גינס, מידה 42, המוכרת שכנעה אותי שעה שהוא יעלה ואין סיבה שאצטרך 44.
אמא שלי והמוכרת עומדות בציפיה בחוץ, לראות כמה הגינס מסתיר יפה את השומן שלי.
ואז - בלי הכנה מוקדמת, הוא לא עולה.
אבל מה שדווקא כן עולה זה תחושת האכזבה והדמעות שמציפות את פניי לאט לאט.
אני כועסת על זה שלא התאמנתי עוד שעה, שלא הרעבתי את עצמי עוד יום.
אני יוצאת עם התירוץ הקבוע - לא אהבתי איך שהוא התיישב עלי, המוכרת אומרת "אבל למה לא יצאת? היית מראה לי?" להראות את מה? הרי את לא באמת רואה אותי, אני קולב גדול עבורך, מבפנים אני מסתירה את כל העצב שלי, הניסיונות הכושלים לדיאטה, ההשפלה, התסכול.
אני יוצאת ומולי עומד החנות "בוטיק סימה".
היקום אומר לי "לא משנה שאת מקפידה על הדיאטה, וממש לא אכפת לי מהספורט שעשית אתמול או מזה שבכית בלילה על מר גורלך, כנסי לחנות השניה, כי את סוג ב' ואת מבודדות מהאוכלוסיה, הרי איך נרגיש רגילים אם לא נזרוק מהחברה אוכלוסיה מסויימת?"
היי, אני מלאה, והמשקל שלי לא מגדיר אותי, הוא מייחד אותי.
לפני שאתם זורקים לי מילה, לפני שאתם אומרים לי אם יש לי תינוק בבטן ששכחתי להוציא, תעצרו, אני בן אדם כמוכם, ותזכרו - שהמצב רוח שלי לצערי תלוי הרבה במילה שלכם.