אני ההיתי בחינוך ביתי והתחלתי ללכת לבית ספר רק השנה. באמת שאני לא מבינה למה כולם אומרים שזה נורא (כאילו הבית ספר) ?

זה נורא

שואל השאלה:
כן אבל כולם אומרים לי כזה איזה כיף לך שלא עברת את כל הסבל הזה של הבית ספר.. איזה סבל בדיוק?

חכי רק התחלת
אבל בתכלס זה כיף בגלל החברים והטיולים

זה לא נורא.
מה שבאסה זה החלק של כל המבחנים והעבודות
אבל אני בחיים לא הייתי רוצה לוותר על זה

אחרי שיתחיל הלחץ אז תביני

לא בשביל כולם זה סבל וגם לא בכל בית ספר ולא בכל גיל. אבל בדרך כלל בית ספר מאוד מגביל לתחומים מסויימים והמורים מאוד מקובעים ולא ממש אכפית להם ממך אלא אם כן המטרה הכי גדולה שלך זה להצליח במקצוע שלהם אבל לרוב הילדים זו לא המטרה שלהם. אין כל כך מקום לביטוי אישי או העדפות או יצירתיות, כלומר זה אפשרי אבל זה יהיה מאוד לא מובן מאליו ודבר שצריך ממש ליזום. בנוסף אני אישית גם מרגישה שמאוד חיפשתי יחס אישי ומישהו שישים לב אלי ויתייחס לאדם שאני ולא רק לתדמית שלי או לציונים שלי והייתי צריכה ממש להתאמץ על זה וגם אז זה לא היה מספק כי מי שהצלחתי לפנות אליה לא הרגשתי שהייתה רגישה מספיק או אינטיליגנטית מספיק או ידעה לתת לי את התמיכה והמענה שהייתי צריכה... בקיצור הרגשתי שאני ממש נעלמת בבית ספר והרבה הרגישו כמוני.

זה הדבר הכי נוראי שהאנושות המציאה ואני לא מגזימה.

בגלל שזה סוג של שגרה שחוזרת על עצמה במשך 12 שנה. כמובן שזה לא הכי נורא ויש ימים טובים, אבל להיות בכיתה עם עוד 35 תלמידים ש(במקרה שלי) עם רובים אני לא מסתדרת, וללמוד אצל מורים ששיטת הלימוד שלהם לא מדברת אלי זה טיפה בעייתי ויכל לגרום לתחושות של תסכול ועייפות מבית ספר.