אוף הוא גורם לי עצב ושמחה בו-זמנית.

היינו בקטע (מאוהבים בקטע מפחיד) ואחרי כמה זמן הוא עזב בלי להגיד כלום.
פתאום.
כשהייתי איתו הרגשתי הבנאדם הכי שמח בעולם.
הרגשתי אחת עם ביטחון עצמי גבוה עד השמיים אפילו בלי שהוא אמר מילה.
אני כל כך אהבתי את המגעים שהיו בנינו והמילים שהוא אמר לי.
הוא תמיד היה שם בשבילי.
אבל הוא עזב ולאט לאט הרגשתי הבנאדם הכי עצוב בעולם
(אני רושמת את זה בבכי)
עברתי תקופות כל כך קשות מאז שהוא עזב.
אני מרגישה בנאדם אובדני כל כך.
הוא היה כל החיים שלי אני מבטיחה
בלעדיו אני אפר ועפר..
אני רק רוצה לצעוק בבכי..
כבר שנתיים שהוא לא איתי.
וכן למרות שלא היינו זוג, היינו הידידים הכי טובים ומאוהבים בעולם.
לפני יומיים ראיתי אותו מקרוב וכל מה שבא לי היה זה רק לחבק אותו חזק ולא לעזוב,
הוא עבר ממש מול העיניים שלי וחייך.
אין.. החיוך שלו גורם לי לצחוק כל פעם מחדש.
אני רק רוצה אותו בחזרה.
זו הייתה התקופה הכי טובה שהייתה לי, בחיי..
אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עליי ואני מסיטה את המבט.
נשמע כמו סרט רומנטיקה הא?
אני רק רוצה א ו ת ו .
אני אוהבת אותו כל כך.
בחיים שלי לא אהבתי מישהו ברמה כזאת.
שאני בוכה על תמונה שלו בטלפון, מזילה דמעות, רק מקווה שאפחד לא ישמע את היללות בכי שלי.
מה אני יכולה לעשות בשביל לחזור לזה?
אני בינתיים הבנאדם הכי בודד חיצוני ופנימי.
תחושת דיכאון.
תודה לכל אלה שקראו עד לפה והעמיקו את זה.
זה באמת לא מובן מאליו.