אני בטוחה שיש לי דיכאון ואני לא רוצה לספר להורים

את יכולה לנסות לבקש מהיועץ בבית ספר שיעזור לך

שואל השאלה:
ממש לא.
אני לא רוצה שאף אחד מהבית ספר חוץ מהחברים הממש טובים שלי שכבר יודעים, ידעו על זה.
אם אני אספר ליועצת היא תהיה מחויבת להעביר את זה להורים שלי ואני לא לוקחת את הסיכון הזה.

לבקש מהמחכנת/יועצת שיעזרו לך

אה לא ראיתי.
אין ממש אופציה לזה. עדיף שהם ידעו ותפסיקי. לטובתך ולא זה לא בולשיט מה שאני אומרת לך. אשמח לדבר איתך בפרטי :)

שואל השאלה:
אני לא מרגישה בנוח לדבר איתם, אני פורקת לחברים שלי וזה עוזר לי בצורה הכי טובה כי הם מכירים אותי ויודעים מה עברתי ויודעים מה עושה לי טוב ומה מרגיע אותי.
אני צריכה טיפול תרופתי ואין לי דרך להשיג אותו בלי מרשם, ובשביל מרשם צריך אבחון-שאני רוצה לעשות אבל לא רוצה שההורים ידעו.

שואל השאלה:
אני מעדיפה לא להיחשף, אבל תודה על הנכונות לעזור3>

3>
בכיף, זה הפתרון היחיד נראלי...
אם את משנה את דעתך את מוזמנת לפנות אלי תמיד :) 3>>

שואל השאלה:
יש אופציה לקבוע תור אצל רופא משפחה לאבחון שטחי כזה בלי ידיעת ההורים?

לא רופא משפחה מגיל 16+

את לא צריכה אבחון בשביל לקבל תרופות. כל רופא משפחה ירשום מרשם לציפרלקס ולוריוון אם תגידי שאת מרגישה בדיכאון (והוא לא יעשה לך שום שיחות). גם פסיכיאטר לא עושה שיחות וזה לא מרגיש מאולץ לדבר איתו. את רק צריכה להסביר לו שאת מרגישה מדוכאת, לא מצליחה לישון, תאבון ירוד וכו'. הוא לא יעשה לך שיחות נפש וכל המטרה שלו היא לתת מרשמים.

שואל השאלה:
אני רוצה פריזמה, אמרו לי שזה ממש עוזר לדיכאון. אני רוצה את האבחון כדי שאני אוכל גם לקבל אישורים כאלה ואחרים בבית ספר שיקלו עליי(לצאת מידי פעם, כבר יש לי אישור לזה בשביל הבעיות קשב וריכוז וההיפראקטיביות אבל אני צריכה יותר. אני משתדלת לא להשתמש באישור הזה אם אני לא חייבת)
ואני לא יכולה לגשת לרופא המשפחה לבד כנראה כי אני מתחת ל16
וצריך אבחון בשביל כדורים נגד דיכאון.

את לא יכולה לקבל כדורים בלי אבחון, רופא משפחה רושם את זה אם יש אבחון מראש מפסיכיאטר.

יש מקומות שאת יכולה לבוא ולדבר בהם, זה אנונימי לגמרי וזה יכול לעזור לך.

ממליצה לך לספר להורים שלך כי זה יתדרדר לדברים גרועים מהר יותר משאת חושבת, והפגיעה עצמית הזאת לא עוזרת בכלום.

אל תנסי לחיות עם זה או רק לדבר עם חברים שלך כי מחלה נפשית זה כמו מחלה גופנית- אם זה לא מטופל זה רק נהיה רע יותר.

אם הייתי קוראת את זה לפני כמה חודשים הייתי מדווחת (דבר שכדרך אגב בעבר הציל לי את החיים מהתאבדות), אבל האמת שנמאס לי כבר לטפל לאנשים בבעיות.

תטפלי בעצמך וקחי את העצות שלי, מבטיחה שעם הזמן ועם הטיפול הנכון והיחס הנכון הכל ישתפר, אל תאבדי תקווה.

אפשר בוודאות לקבל ציפרלקס בלי אבחון. חצי מהמדינה על ציפרלקס. אני גם קיבלתי מרשמים לתרופות אנטי פסיכוטיות בלי שירשמו לי "אבחון" לצורך העניין. יכול להיות שמתחת לגיל 18 חייבים אבחון (למרות שלא נראה לי).
ולא יתנו לך פריזמה בלי לתת לך להיות קודם על ציפרלקס.

פריזמה לא עוזר לדיכאון מניסיון יותר טוב זה לדבר עם פסיעולוג גם אני נמצאת כרגע בתקופה קשה ואני מבינה את הקושי שלך לדבר עם מישן שלא מכיר אותך אבל לאט לאט מתרגלים וזה ממש טוב

שמעי לדעתי אולי תנסי לפרוק להם, ייתכן שהם יבינו וזה לא יהיה ככה או שתעשי דברים טובים שיעודדו אותך, את צריכה תמיכה

אנונימית יקרה
כל כך הרבה כאב יש בפוסט שכתבת....את ודאי מרגישה בודדה בעולם...אני מתארת לעצמי שהגוף שלך מותש והנפש גואה ואולי גם בוכה מבפנים...ואת.... מתמודדת עם סבל כזה שנראה שרק הפציעה העצמית מאפשרת להרגיש את מה שהנשמה עייפה מלשאת... משערת שזו הדרך לאפשר את השקט שאת אולי כמהה לו כל כך.
יקרה, אני ממש דואגת לך. אמנם כתבת שאין לך מחשבות אובדניות, אבל לא כדאי שתישארי עם המחשבות והרגשות המכבידים, אלה שגורמים לך לדכדוך עמוק. אמנם כתבת שאינך רוצה לשתף את הורייך כי אולי את חוששת מהתגובה שלהם, אבל להישאר לבד במצב הזה יכול רק להחמיר את המצב, ולכן אני מציעה לך אולי לחשוב פעם נוספת לגבי שיתוף הורייך, הם האנשים שוודאי רוצים רק בטובתך. אולי יש עוד אדם קרוב בסביבתך הקרובה שעליו את סומכת ואותו את יכולה לשתף.
ויש אותנו, סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) www.sahar.org.il שבו אני מתנדבת. תוכלי לעות לצ'אט אנונימי ואישי עם אחד המתנדבים או המתנדבות שיקבלו אותך בזרועות פתוחות, עם המון אמפתיה, ואוזן קשבת לשמוע מה הכאב שלך ואיך אפשר לנסות לסייע לך. עצם השיתוף יכול להקל עליך ולהוריד ממך מעמסה רגשית ענקית.
האתר שלנו פועל מידי ערב בין השעות 21:00 עד חצות חוץ מימי שישי בערב.
בואי אלינו מתי שתרצי, אנחנו מחכים לך. לפעמים שיחה אחת עם אדם אנונימי יכולה להקל ולפתוח צוהר אל האור.
שלך
מתנדבת סה"ר

אני לגמרי מבינה את מה שאת מרגישה, גם אני הרגשתי ככה , ואני רוצה שתדעי עד כמה זה משחרר את עצמך לספר להורים, אני הרגשתי כל כך טוב אחרי שסיפרתי לאמא שלי ותאמיני לי שבם רק דואגים לך וינסו לעזור לך ולעשות טוב, לפני שזה יתדרדר אני באמת מבקשת ממך, תדברי עם ההורים שלך על זה, גם אם זה קשה זה באמת שווה את זה❤

שואל השאלה:
לסהר תמיכה
כבר ניסיתי לפרוק שם פעם.. ולמען האמת זה לא עזר לי. הכי עוזר לי כרגע לפרוק לחברים שלי, הם יודעים מה מרגיע אותי ומה גורם לי להרגיש טוב והם יודעים איך למנוע ממני להידרדר.
הם ממש עוזרים לי ואני לא רוצה לפרוק לאף אחד אחר, רק כדורים נוגדי דיכאון. יש דרך בכל זאת להשיג מבלי לדבר עם ההורים? אני ממש *ממש* לא יכולה לספר להם. אמא שלי תקבל התקף לב(גם ככה יש לה לחץ דם גבוה) ואבא שלי יגיד שאני מחפשת תשומת לב.

אולי הם יבינו אותך? אולי הוא לא יחשוב ככה אם הוא ידע מה זה באמת דיכיאון? וכדורים לא תמיד מועילים,ייתכן שהוא לא יגיב ככה אם הוא ידע מה זה בדיוק דיכיאון קליני ממש

שואל השאלה:
כשאני מקבלת תשובות כאלה אני מבינה שמערכת סטיפס בחרו את האנשים הטובים ביותר להיות נאמנים בכירים, קודם כל תודה שהקדשת מהזמן שלך כדי לענות לי בצורה כזאת מפורטת ואני באמת מעריכה את זה.

לקחתי מסוף כיתה ב' עד תחילת כיתה ו' נראלי ריטלין וזה השפיע לי על התיאבון ברמה קשה עד שהגעתי לתת משקל וזה דיכא אותי מאוד ובכיתה ה' חוויתי את התקופה הרעה הראשונה שלי, כנראה כשילוב של תופעות הלוואי של הריטלין והידרדרות במצב החברתי(''נבגדתי'' על ידי החברה הכי טובה שהייתה לי באותה תקופה וזה הכה בי ממש)

ומאמצע כיתה ו' נראלי עד תחילת כיתה ז' לקחתי אטנט ואז הפסקתי, אמנם התופעות לוואי שלו היו הרבה יותר חלשות וקלות אבל זה דיכא אותי ונמאס לי מכדורים שנכנסים לי לגוף, הפסקתי בלי אישור מהפסיכי כי לא יכולתי יותר.

אני לא יכולה פסיכולוג או פסיכיאטר מסיבות כלכליות, אין כסף לשום דבר שהוא לא ממש הכרחי ולא סובל דיחוי. ואוכל לי ולאחים שלי וציוד לבית ספר יותר קריטי מזה.


פעם לא בדיוק פגעתי בעצמי, פשוט.. הייתי יותר פוגעת בעצמי נפשית, הייתי חושבת בכוונה על דברים שעושים לי רע כדי לגרום לעצמי להרגיש רע כי האמנתי שזה מה שמגיע לי, בניתי את עצמי על שקרים ובכנות זה הרבה יותר כאב לי מהכאב הפיזי שאני חווה בתקופה הזאת.

אני רוצה כדורים נגד דיכאון למרות שאני יודעת שזה לא מעלים, אבל זה יקל עליי מאוד ויאזן אותי, אני אנסה לא להיות תלויה בזה וכשאני ארגיש יציבה אני אפסיק לקחת ואם זה יחזור אני אודיע לפסיכי או לפסיכו ואחזור לקחת.

שואל השאלה:
למען האמת תמיד חשבתי שאני יותר שמנה ובגלל זה היו לי הפרעות אכילה כשהפסקתי ליטול את הריטלין, ומבחינת התפתחות דווקא התפתחתי מאוד מהר ובכיתה ו' כבר הייתי b, וקיבלתי מחזור בגיל 11 וחצי בדיוק. לא הרגשתי חריגה מבחינת התפתחות ולמרות שהייתי רזה תמיד חשבתי שאני שמנה אבל המשכתי לנסות לאכול כמו שצריך ואני מאוד משתדלת לשמור על שלוש ארוחות מזינות ביום ואני גדלה יפה, 1.62 על 54 בערך.

אני רציתי לקחת את הכדורים בכיתה ב', הכרתי את עצמי בלעדיהם כי בצהריים הייתי בלעדיהם, לקחתי אותם בבוקר בשביל בצפר והם הצילו אותי מלהיכשל מגיל מאוד צעיר.

פסיכיאטר עולה המון כסף, כמו פסיכולוג, 300 שקל לפגישה במינימום וצריך כמה פגישות.
אח שלי אוטיסט אז גם הוא לוקח תרופות וגם אבא שלי לוקח תרופות לקשב וריכוז וגם אמא שלי, ככה שיש הוצאות קבועות של כדורים לא זולים.

אחותי בת 15, בקרוב 16(עוד שלושה חודשים בערך) אבל היא לא יכולה לעבוד וההורים שלי לא רוצים שנעבוד אם אנחנו לא חייבות, היא עושה בייביסיטר אבל הכסף שהיא מרוויחה הולך ליציאות שלה עם חברים ולא לבית ואז היא לוקחת פחות מאמא שלי.

יש לי סה''כ אחות גדולה ואח קטן, ככה שהדברים שהיו שלי לא יכולים לעבור לאח שלי כי הם נחשבים נשיים ויצחקו עליו, חולצות של היסודי שהן לא וורודות או סגולות הכל עבר לאח שלי וזה חסך המון, אני מקבלת מאחותי בגדים שהם לא של בצפר(כי היא בבצפר שונה משלי) ואנחנו מעבירים מה שאפשר.

עשיתי את זה כי חשבתי שזה מגיע לי בגלל שהייתי בטוחה שאני אדם רע, אני עדיין חושבת ככה ועושה את זה לפעמים אבל משתדלת שפחות..

אני לא יכולה ללכת לפסיכולוג! גם בגלל העלויות וגם בגלל שאני לא מסוגלת לפרוק בפני אנשים שלא קרובים אליי ולא מכירים את העבר שלי ונורא קשה לי לסמוך על אנשים כי שברו את האמון שלי הרבה פעמים ולוקח לי המון זמן להיפתח ואי אפשר לבזבז פגישות כי זה המון המון כסף.

אני לא מוותרת לעצמי, אני נלחמת בציפורניים כדי להישאר הכי יציבה שאני מסוגלת, משתדלת לא לפגוע בעצמי כל עוד אני ממש לא מרגישה שאני חייבת, משתדלת לעשות הכל כדי להישאר שמחה ונשארת תמיד ליד החברים או המשפחה כדי שאני לא אוכל לשקוע בעצב.

תקשיבי לפעמים פסיכולוג טוב יכול לעזור לך באמת להרגיש טוב יותר , מה טוב בזה אם לא תפני למישהו שיכול לעזור לך ? אני מבינה שקשה לך לסמוך על אנשים וזה בסדר, אבל אולי במקרה הזה זה יהיה שונה מקודם. את לא חייבת אם לא בא לך . אבל תעשי מה שיעשה לך טוב ואת לא אדם רע ולא מגיע לך לסבול .

שואל השאלה:
אני אהיה רק בת 13 בעוד חודש וחצי בערך.. כל עבודה שהיא לא סדירה(דוגיסיטר ובייביסיטר) שאני יכולה לעשות, פונים לאחותי והיא לא מוכנה להמליץ עליי

אני בזמן האחרון בכללי לובשת רק שחור לבן ואפור כי זה הצבעים שאני אוהבת

ואני בהשאלה ואין הקלות כי אני היחידה מהמשפחה בבית ספר שלי

שמעי ייתכן שיהיה להם די קשה לעכל את זה, לא תמיד קל לעכל משהו כזה, אולי אם תסבירי להם שזה ממש רציני למדי ומאוד חשוב , הם עשויים להבין שמדובר בחיים ומוות ושזה דבר שאסור להקל עליו ראש. אולי תראי להם דברים על דיכאון קליני ועל מה שהוא גורם לאנשים.

שואל השאלה:
הם יודעים מה זה
וזאת הייתה התגובה שלהם כשאמרתי לאמא שלי שאני חושבת שיש לי חרדה חברתית

אוקי, אולי הם מתקשים להבין כמה חרדה חברתית רצינית ? ייתכן שהם לא מבינים כמה חמורה יכולה להיות חרדה חברתית וגם דיכאון קליני, לפעמים לאנשים הכי קרובים לנו, קשה מאוד להבין שאדם קרוב אליהם די מדוכא ממש ולא מסיבות פשוטות ושבאמת קשה לו, יש אנשים שדי מתקשים להבין את זה וכמה הדבר הזה ממש רציני למדי

שואל השאלה:
שאלתי שאלה פשוטה.
איך אני יכולה לקבל אבחון וכדורים מבלי לספר להורים?

כדורים לא תמיד יעזרו לך לפתור את זה והם עוד עלולים לגלות שאת לוקחת כדורים, את באמת מרגישה שאת צריכה כדורים בשביל להתגבר על דיכאון, אולי יש דרכים אחרות ? למדתי פה מאנשים שהם לקחו כדורים זה לא בדיוק עזר להם, את לא צריכה כדורים בשביל זה . ומה שאני יודעת שאמרו פה פעם על תרופות לדיכאון זה לא בדיוק עוזר לכולם .

שואל השאלה:
אין דרכים אחרות, אני בטוחה

את באמת חושבת שאין דרכים אחרות ? יש אולי לא מצאת עדיין , מה יוצא לך מזה אם תיקחי כדורים נגד דיכאון ? מה טוב בזה אם תיקחי משהו שאולי לא בדיוק יעזור לך ? אני מכירה פה אנשים שלקחו כדורים כאלה וזה ממש החמיר להם את המצב, כמו שמשתמשת פה אמרה לך , זה לא תמיד מועיל ממש

שואל השאלה:
כל הדרכים שאני מכירה עולות הרבה כסף שמה לעשות, אין לי

את יכולה לנסות לעזור לעצמך ,כדורים יכולים רק לגרום לך להתמכר לזה או להחמיר את המצב יותר , מהיכרות מאלה שלקחו אותם פה וסבלו גם מזה, זה לא בדיוק שיפר את הכול. אולי את צריכה כלים להתמודדות עם זה במקום להשתמש בתרופות ?אבל יש לך את עצמך ואת יכולה לדאוג לעצמך ולעזור לעצמך לא להיות תלויה בכדורים בשביל לצאת מזה, לפעמים גם צריך לקחת סיכון ולעשות מה שמפחיד אותך . קחי סיכון בזה. נסי שוב לומר להם את זה , תחפשי דרכים שהם יבינו אותך, תראי להם איך באמת את מרגישה בגלל זה, תגרמי להם להבין ולראות את זה מנקודת המבט שלך , אל תוותרי כי את צריכה תמיכה ממשפחה, אפילו איש מקצוע שמטפל בזה יכול לעזור לך. אם את רוצה

אני חושבת שאין לך ברירה אחרת מזו, אלא אם תבקשי ממישהו נוסף במשפחה לקחת אותך לשם או תערבי חברה או קרוב שיקח אותך לשם . אין לך דרך אחרת אלא לספר את האמת גם אם הם לא יקחו אותך ברצינות

שואל השאלה:
אין מה לעשות עם החמרה כי אני לא מוכנה לנטול יותר כדורים לבעיות קשב..

אז אני מקווה שתמצאי דרך טובה . שיהיה לך בהצלחה

שואל השאלה:
תודה3>

על לא דבר ובהצלחה בהתגברות על דיכאון קליני ושתמצאי דרך טובה לעבור אותו וגם שהורים שלך איכשהו יבינו שזה באמת רציני לגמרי. כי זה באמת נורא רציני הדיכאון הזה, אנשים מאבדים את שמחת החיים שלהם

שואל השאלה:
מה יש לי לעשות אצל פסיכיאטר בשביל הבעיות קשב? אני כבר מאובחנת והם לא יסכימו לי ללכת בלי סיבה
וכולם כולל אותי בטוחים שיש לי בעיות קשב וריכוז אז ''אני חושבת שאין לי'' זה לא אופציה וזה שקר שיעשה *לי* רע כי אני צריכה את ההקלות שאני מקבלת בגלל האבחון

אולי הם לא יגידו את זה , אם הם ידעו מה זה באמת,מה יוצא לך מזה אם לא תספרי להם על מה זה באמת ?הם לא יחשבו ככה אם תראי להם דברים שמסבירים על דיכאון קליני, משהו כמו סרטון , או פוסט או הסבר של אנשים שמתאר מה זה דיכאון . אפילו שיר . הם צריכים לדעת מה זה דיכאון קליני ולהבין שזה לא שטויות . תמצאי דרך להראות להם שזה רציני. אפשר גם דרך אינטרנט לא חסרים מלא מאמרים על זה שמתארים את דיכאון קליני והשפעות שלו על אנשים. גם לא חסרים פוסטים כאלה של אנשים שמתארים את זה בציור או קומיקסים כאלה שמתארים את זה בדיוק.

שואל השאלה:
הם יגידו שזה שטויות ואני מושפעת מהסביבה..