15 תשובות
זה לא יעלם לבד... אני מצטער להגיד אבל את חייבת להגיד להורים...
מזדהה איתך
אבל תנסי לשנות את דרך החשיבה זה תלוי בך
אבל תנסי לשנות את דרך החשיבה זה תלוי בך
יכולה לשתף אותי (:
תבקשי מההורים פסיכולוג. את לא חייבת לספר למה.
שואל השאלה:
אם אני אגיד לו שיש לי נטיות אובדניות הוא יספר להורים
אם אני אגיד לו שיש לי נטיות אובדניות הוא יספר להורים
אנונימית
לנסות לשכוח מכל הצרות שלך
לצאת לבחוץ עם חברות/לבד ופשוט להנות
לצאת לבחוץ עם חברות/לבד ופשוט להנות
שואל השאלה:
לא מה שמסכן אותך אם את מתחת ל18
לא מה שמסכן אותך אם את מתחת ל18
אנונימית
אולי לדבר בטלפון עם ער"ן יכול לעזור.
יש כל מיני אתרים שמדברים על זה באנונימיות מוחלטת. אני לא כלכך מבינה בזה אבל תנסי למצוא.
מבינה כל כך.., יש מצב שיש מישהו בסביבה שלך עם מחשבות אובדניות/דיכאון? אם כן זה יכול להשפיע עלייך, יכול להיות שזה מזה
ממליצה על ער"ן
עזרה נפשית בטלפון
תתקשרי שם ופשוט נותנים אוזן קשבת..
עזרה נפשית בטלפון
תתקשרי שם ופשוט נותנים אוזן קשבת..
אני מסכימה עם כולם, הוא לא ישתף את ההורים שלך אסור לו לעשות את זה, אם כן , אז הוא עבר על החוקים של סודיות בטיפולים.
למה את לא רוצה לספר? זה יעזור לך. אם תפרקי את מה שעובר עלייך תרגשי הרבה יותר טוב!
תגידי להורים פשוט שאת בדיכאון
ותבקשי ללכת לפסיכולוגית זה מה שאני עשיתי
ותבקשי ללכת לפסיכולוגית זה מה שאני עשיתי
היי אנונימית יקרה,
נשמע שאת מרגישה אבודה ומיוסרת.
יכולה לתאר לי עד כמה זה מבהיל להרגיש שאינך יציבה, שאת כמו עומדת על קצה צוק ומפחדת שתגיע רוח ותטלטל אותך.
נדמה שאת נבוכה מהמחשבות שמציפות אותך וההרגשה שאינך יכולה לשתף מותירה אותך כמו כלואה בתוך עצמך, תקועה, מבודדת וחסרת וודאות.
נשמע שהכאב מייאש אותך כל כך עד שנדמה שאין ברירה אלא להפסיק לחיות כדי למצוא שקט, המחשבות נודדות לשם ואת כמו נאבקת בהן בכל כוחך. אולי כחלק מהמאבק הזה בחרת לכתוב כאן באומץ, ובכתיבתך את מבטאת גם קול של תקווה וכמיהה להרגיש בטוחה ומוגנת.
נשמע שחלק ממך כמו יודע שעלייך לשמור על עצמך מפני צעד שאין ממנו חזור, חלק שבתוך הכאוס המבלבל הזה שאת חווה בכל זאת מצליח להיאחז בקרקע.
איני יודעת אם שיתפת מישהי/מישהו בתחושותייך, אך אולי כפי שכתבת כאן באומץ תוכלי לשתף מישהו קרוב ומוכר? או מישהי שאת יכולה לסמוך עליה, כמו מורה או היועצת בבית הספר?
יקרה, אני דואגת לך. נשמע שלא נכון להתמודד עם המצוקה הזו לבד. אני רוצה להזמין אותך למקום בטוח בו תוכלי לשתף, להתייעץ ופשוט להיות יחד. אני מתנדבת בסהר (סיוע והקשבה ברשת). יש לנו צ'אט אישי ואנונימי לחלוטין, בו אחד מאתנו המתנדבים יוכל לתמוך, להקשיב ולנסות לחשוב ביחד כיצד אפשר להקל ולעזור. אם תרצי, אנחנו מחכים לך באתר שלנו, כל ערב (חוץ משישי) בין תשע לחצות: https://sahar.org.il/.
שלך,
מתנדבת סה"ר
נשמע שאת מרגישה אבודה ומיוסרת.
יכולה לתאר לי עד כמה זה מבהיל להרגיש שאינך יציבה, שאת כמו עומדת על קצה צוק ומפחדת שתגיע רוח ותטלטל אותך.
נדמה שאת נבוכה מהמחשבות שמציפות אותך וההרגשה שאינך יכולה לשתף מותירה אותך כמו כלואה בתוך עצמך, תקועה, מבודדת וחסרת וודאות.
נשמע שהכאב מייאש אותך כל כך עד שנדמה שאין ברירה אלא להפסיק לחיות כדי למצוא שקט, המחשבות נודדות לשם ואת כמו נאבקת בהן בכל כוחך. אולי כחלק מהמאבק הזה בחרת לכתוב כאן באומץ, ובכתיבתך את מבטאת גם קול של תקווה וכמיהה להרגיש בטוחה ומוגנת.
נשמע שחלק ממך כמו יודע שעלייך לשמור על עצמך מפני צעד שאין ממנו חזור, חלק שבתוך הכאוס המבלבל הזה שאת חווה בכל זאת מצליח להיאחז בקרקע.
איני יודעת אם שיתפת מישהי/מישהו בתחושותייך, אך אולי כפי שכתבת כאן באומץ תוכלי לשתף מישהו קרוב ומוכר? או מישהי שאת יכולה לסמוך עליה, כמו מורה או היועצת בבית הספר?
יקרה, אני דואגת לך. נשמע שלא נכון להתמודד עם המצוקה הזו לבד. אני רוצה להזמין אותך למקום בטוח בו תוכלי לשתף, להתייעץ ופשוט להיות יחד. אני מתנדבת בסהר (סיוע והקשבה ברשת). יש לנו צ'אט אישי ואנונימי לחלוטין, בו אחד מאתנו המתנדבים יוכל לתמוך, להקשיב ולנסות לחשוב ביחד כיצד אפשר להקל ולעזור. אם תרצי, אנחנו מחכים לך באתר שלנו, כל ערב (חוץ משישי) בין תשע לחצות: https://sahar.org.il/.
שלך,
מתנדבת סה"ר