במשך המון זמן אני מרגישה חוסר משמעות...

(זה ארוך אבל אשמח אם תקראו)
יש בי תחושה ריקה כזאת שאני לא יודעת להסביר. אני בדרך כלל אוהבת לכתוב את מה שעובר עליי ביומן או בסיפורים. אבל הגעתי למצב שאני לא יכולה אפילו לתאר את זה או להסביר וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע. נגיד אני אוהבת לצייר ולכתוב שירים וסיפורים. ואני אומרת לעצמי: בשביל מה? זה בכל מקרה יצא גרוע. אני אוהבת לקרוא ובזמן האחרון אני לא מוצאת את האנרגיות לכך. רק בא לי לישון או להיות בטלפון. והיום בבוקר לא הרגשתי טוב ולא רציתי לקום מהמיטה. הרגשתי שאין לי בשביל מה. וחשבתי על זה שיש לי המון מבחנים להתאמן אליהם ולכן קמתי. ובכלל הבית ספר תורם לי לתחושת חוסר המשמעות וכל השיעורים והמבחנים. ואני פשוט שונאת להיות שם ואני לא יודעת להסביר למה. זה לא שהחיים שלי רעים וזה לא שהם טובים. זה לא שאין לי חברים. יש לי מחוץ לבית ספר וחברות בבית ספר שאני בקושי מדברת איתן. כל בוקר אני קמה בתחושה שלילית ועייפה. מרגישה שאני כישלון. לא אוהבת את המראה שלי. לא מבינה למה אני קיימת. ואז אני מגיעה הביתה בחמש. עושה שיעורים, בטלפון, הולכת לישון. ואפילו כשיש קצת זמן פנוי אני לא מנצלת אותו. אני מרגישה שההנאה בחיים פשוט מתרחקת ממני. אני מרגישה שחוסר המשמעות גורם לי למחסום יצירתי והמחסום מעצים את החוסר הזה. אני מרגישה שאני כפויית טובה. כי יש לי דברים בחיים ואני פשוט לא מצליחה להעריך אותם. ואני כל כך סובלת מבית ספר כשלילדים אחרים לא אכפיט והם מנסים להנות וללמוד כמו שצריך.

אז... מה לא בסדר בי??
למה אני מרגישה ככה?
אתם מזדהים איתי? מה לעשות?

( תודה למי שקרא את כל זה)