3 תשובות
אני שונאת את עצמי ואת החיים שלי.
כבר שש שנים שאני לרוב סובלת. כן, יש לי תקופות טובות אבל לרוב יש לי תקופות רעות.
בכיתה ז' הייתי בסוג של דיכאון שנה בערך, בכיתה ח' וט' התרחקתי מכל החברות שלי בכיתה חוץ מאחת בגלל מישהי שהייתה חברה ממש טובה שלי שמיררה לי את החיים והתעללה בי וסיכסכה בינינו, בכיתה י' ביקשתי ממנה שנשלים והיא עזבה אותי אבל אחרי כמה שבועות חזרה להתעלל בי עד סוף יב' (אשכרה התעללה בי מתחילת כיתה ח' בערך עד סוף יב') בזמן שהיא התעללה בי התרחקתי מהחברה מהחטיבה ורבתי עם החברה הכי טובה שהייתה לי במשך חמש שנים שגם היא סוג של התעללה בי בגלל זה, אז ככה שבמשך שנתיים בתיכון הייתי לגמרי לבד. ביב' הכרתי שתי חברות אבל הביטחון העצמי שלי היה ברצפה עד כדי כך שלא יכלתי להסתכל בעיניים של הבן שחיבבתי כל התיכון בערך, השפלתי מבט ופרצוף כל פעם שהוא היה לידי. ואז התגייסתי לצבא, הכרתי חברות מדהימות אבל חלק מהן ממש פגעו בי כשבחרו לנתק איתי קשר, ואז כשהשתחררתי גיליתי ששאר החברות לא אמיתיות כי אף אחת לא טרחה לשלוח הודעה, להתקשר או להציע להיפגש. אז עכשיו אני אחרי צבא, עם 0 חברות. אה ולא כתבתי שאבא שלי נכה, התאשפז לא מעט בחייו, ואמא שלי כבר שנתיים לא בריאה ועשתה מלא ניתוחים. עכשיו אני נמצאת במקום עבודה שטוב לי בו אבל גם אני נמצאת בקורס פסיכומטרי שאני בוכה כמעט כל יום מרוב שקשה לי בו. וגם בגלל הצבא הבנתי שיש לי מלא תכונות אופי שאני לא יכולה לסבול בעצמי כמו טובת לב מידי, פראיירית, נותנת לאנשים לנצל אותה, לא עומדת על שלה, עם חרדה חברתית. ובכללי אני מאוד דיכאונית. וזה חבל לי. שאנשים חרא לא דיכאוניים, ואני, שתמיד נחמדה לכל בן אדם, תמיד מאכילה חתולי רחוב, תמיד מרימה זבל של אנשים מהרצפה, תמיד נותנת כסף לזקנים שמבקשים ברחוב. אני, שאני בן אדם טוב, צריכה לסבול. ואני יודעת שכל החיים אני אסבול, אני פשוט יודעת את זה.
כבר שש שנים שאני לרוב סובלת. כן, יש לי תקופות טובות אבל לרוב יש לי תקופות רעות.
בכיתה ז' הייתי בסוג של דיכאון שנה בערך, בכיתה ח' וט' התרחקתי מכל החברות שלי בכיתה חוץ מאחת בגלל מישהי שהייתה חברה ממש טובה שלי שמיררה לי את החיים והתעללה בי וסיכסכה בינינו, בכיתה י' ביקשתי ממנה שנשלים והיא עזבה אותי אבל אחרי כמה שבועות חזרה להתעלל בי עד סוף יב' (אשכרה התעללה בי מתחילת כיתה ח' בערך עד סוף יב') בזמן שהיא התעללה בי התרחקתי מהחברה מהחטיבה ורבתי עם החברה הכי טובה שהייתה לי במשך חמש שנים שגם היא סוג של התעללה בי בגלל זה, אז ככה שבמשך שנתיים בתיכון הייתי לגמרי לבד. ביב' הכרתי שתי חברות אבל הביטחון העצמי שלי היה ברצפה עד כדי כך שלא יכלתי להסתכל בעיניים של הבן שחיבבתי כל התיכון בערך, השפלתי מבט ופרצוף כל פעם שהוא היה לידי. ואז התגייסתי לצבא, הכרתי חברות מדהימות אבל חלק מהן ממש פגעו בי כשבחרו לנתק איתי קשר, ואז כשהשתחררתי גיליתי ששאר החברות לא אמיתיות כי אף אחת לא טרחה לשלוח הודעה, להתקשר או להציע להיפגש. אז עכשיו אני אחרי צבא, עם 0 חברות. אה ולא כתבתי שאבא שלי נכה, התאשפז לא מעט בחייו, ואמא שלי כבר שנתיים לא בריאה ועשתה מלא ניתוחים. עכשיו אני נמצאת במקום עבודה שטוב לי בו אבל גם אני נמצאת בקורס פסיכומטרי שאני בוכה כמעט כל יום מרוב שקשה לי בו. וגם בגלל הצבא הבנתי שיש לי מלא תכונות אופי שאני לא יכולה לסבול בעצמי כמו טובת לב מידי, פראיירית, נותנת לאנשים לנצל אותה, לא עומדת על שלה, עם חרדה חברתית. ובכללי אני מאוד דיכאונית. וזה חבל לי. שאנשים חרא לא דיכאוניים, ואני, שתמיד נחמדה לכל בן אדם, תמיד מאכילה חתולי רחוב, תמיד מרימה זבל של אנשים מהרצפה, תמיד נותנת כסף לזקנים שמבקשים ברחוב. אני, שאני בן אדם טוב, צריכה לסבול. ואני יודעת שכל החיים אני אסבול, אני פשוט יודעת את זה.
אנונימית
כל הזמן קשה לי,יש ימים שמרגישה מלכה וששום דבר לא יכול לפגוע בי אבל זה רק לפעמיים, כי לרוב קשה לי,קשה לי מאוד מאוד ללמוד 5 שעות פסכומטרי. למרות שיש לי יעד קשה ואם אוותר לעצמי מתוך פחד קושי אני אמות נפשית, רק עכשיו יש הזדמנויות שאתה צעיר בגוף,בנפש.
מקצוע שרוצה ללמוד אותו הוא תחום קשה מאוד סוציולוגיה,פסכולוגיה
קשה לי ללמוד שעה לתיאוריה.
קשה לי מאוד מאוד הבן אדם שיוצאת איתו אבל לשם שינוי אתמול עיזתי לשואל אותו שאלות שתרגלתי אליהן שבועות כי הוא פוגע בי מאוד, תמיד מה אנשים עושים בשנייה בלי למצמץ, לי לקח 'שבועות של סבל עינוי עצמי איך לשואל מתי מה לעשות,
יש לי חרדה חברתית כי עשו לי חרם ואני לא סיפרתי להורים כי התרגלתי לשמור לעצמי ככה כל החששות הפחדים אכלו אותי מפנים לבד, ונוצרו לי חרדות בגלל,חרדה חברתית,מחשבות כפייתיות שלא מקדמות אותי, תורמות לי בשום צורה הפך פוגע בי,ואני ממשיכה לחשוב שלילי, למרות שיודעת
מה שאתה חושב זה מה שאתה מקבל לרוב המציאות היא מה שאתה חושב ו.. מאמין וזה קורה
אני מתחשבת טובה מדי, סלחנית אני שונאת תאופי הזה בגלל זה הבן אדן שיוצאת איתו ואוהבת ניצל את זה כדי לפגוע בי,עשה את זה בלי לחשוב פעמיים והוא" עוד אוהב אותי".
הוא אומר שלא יודע למה הוא אוהב אותי כמוני כי חושב
כי הוא שרירי הוא יכול להשיג אלף כמוני אז
אני חסרת ביטחון בשביל להגיד לו שאם יש אלף כמוני אז למה לרובן אין תחת ממש גדול וגוף אגס משורטט כמו שלי בטבעי? אני לא מתאמנת ועלית הרבה יחסית במשקל ואנשים בנות בנים רואים אותי כיבחורה ממש יפה הרבה בנים רודפים אחרי מתי להיות איתי בלי לשוייץ ,הבן אדם מנסה להוריד אותי בשביל לשחק אותה שהוא עושה טובה שהוא איתי,בשביל שלא יהיה לי איך לענות לו כמו שצריך אחרי שיגיד לי את זה
כי תכלס הוא ממש חרמן עליי אז לא נראלי שזה בגלל האופי....
ואני לא מצליחה לרמוז להגיד לו את זה
כי אני בחורה מלאה בפחדים,מפחדת מתגובות שלו מתשובות שלו ... כי רגישה עד שאני לא אתעלה מפחדים האלה ואני השאל אותו
ועיז אני אמשיך להשאר ככה כל ימי חיי כי ביטחון עצמי, חוזק מנטלי לא משיגים סתם במיוחד שיש לי עבר טראומתי קשה מאוד...
קשה לי בשירות מאוד,המבטים האלה שעושים לי טובה שמתנהגים אליי יפה כי בחורה ביישנית מאוד אז עושים טובה ...
ואני עוד זאת שמציעה עזרה כל שנייה דקה
לא מבינה את זה באמת
איך זה שאנשים שיושבים רגל על רגל
נערצים ומעורכים בזמן שאני
שאני כל שנייה מחיי חושבת תמיד על אחרים ועל שלווה בין כולם...וסובלת
בלי קשר לפחד אני פשוט בלב שלם רוצה שלכולם יהיה טוב ושאני אוכל לדבר עם כל אנשים שמענינים אותי בלי לחשושש אם ידחו אותי גם אם כן לסנןן ולעבור הלאה מהר למצוא אנשים חדשים שמענינים אותי...
פשוט ביזבוז כל דקה מחיי ככה מרגישה
שבאלי למות כל יום ,שמפסידה כל הזמן כל שנייה כל דקה...
אני מרגישה שמתה כל הזמן לא...
אין דבר שגרוע יותר מזה...
יש אבל לא תבינו אותי ...למה מתכוונת זה חד משמעית למות הרגשה...
מקצוע שרוצה ללמוד אותו הוא תחום קשה מאוד סוציולוגיה,פסכולוגיה
קשה לי ללמוד שעה לתיאוריה.
קשה לי מאוד מאוד הבן אדם שיוצאת איתו אבל לשם שינוי אתמול עיזתי לשואל אותו שאלות שתרגלתי אליהן שבועות כי הוא פוגע בי מאוד, תמיד מה אנשים עושים בשנייה בלי למצמץ, לי לקח 'שבועות של סבל עינוי עצמי איך לשואל מתי מה לעשות,
יש לי חרדה חברתית כי עשו לי חרם ואני לא סיפרתי להורים כי התרגלתי לשמור לעצמי ככה כל החששות הפחדים אכלו אותי מפנים לבד, ונוצרו לי חרדות בגלל,חרדה חברתית,מחשבות כפייתיות שלא מקדמות אותי, תורמות לי בשום צורה הפך פוגע בי,ואני ממשיכה לחשוב שלילי, למרות שיודעת
מה שאתה חושב זה מה שאתה מקבל לרוב המציאות היא מה שאתה חושב ו.. מאמין וזה קורה
אני מתחשבת טובה מדי, סלחנית אני שונאת תאופי הזה בגלל זה הבן אדן שיוצאת איתו ואוהבת ניצל את זה כדי לפגוע בי,עשה את זה בלי לחשוב פעמיים והוא" עוד אוהב אותי".
הוא אומר שלא יודע למה הוא אוהב אותי כמוני כי חושב
כי הוא שרירי הוא יכול להשיג אלף כמוני אז
אני חסרת ביטחון בשביל להגיד לו שאם יש אלף כמוני אז למה לרובן אין תחת ממש גדול וגוף אגס משורטט כמו שלי בטבעי? אני לא מתאמנת ועלית הרבה יחסית במשקל ואנשים בנות בנים רואים אותי כיבחורה ממש יפה הרבה בנים רודפים אחרי מתי להיות איתי בלי לשוייץ ,הבן אדם מנסה להוריד אותי בשביל לשחק אותה שהוא עושה טובה שהוא איתי,בשביל שלא יהיה לי איך לענות לו כמו שצריך אחרי שיגיד לי את זה
כי תכלס הוא ממש חרמן עליי אז לא נראלי שזה בגלל האופי....
ואני לא מצליחה לרמוז להגיד לו את זה
כי אני בחורה מלאה בפחדים,מפחדת מתגובות שלו מתשובות שלו ... כי רגישה עד שאני לא אתעלה מפחדים האלה ואני השאל אותו
ועיז אני אמשיך להשאר ככה כל ימי חיי כי ביטחון עצמי, חוזק מנטלי לא משיגים סתם במיוחד שיש לי עבר טראומתי קשה מאוד...
קשה לי בשירות מאוד,המבטים האלה שעושים לי טובה שמתנהגים אליי יפה כי בחורה ביישנית מאוד אז עושים טובה ...
ואני עוד זאת שמציעה עזרה כל שנייה דקה
לא מבינה את זה באמת
איך זה שאנשים שיושבים רגל על רגל
נערצים ומעורכים בזמן שאני
שאני כל שנייה מחיי חושבת תמיד על אחרים ועל שלווה בין כולם...וסובלת
בלי קשר לפחד אני פשוט בלב שלם רוצה שלכולם יהיה טוב ושאני אוכל לדבר עם כל אנשים שמענינים אותי בלי לחשושש אם ידחו אותי גם אם כן לסנןן ולעבור הלאה מהר למצוא אנשים חדשים שמענינים אותי...
פשוט ביזבוז כל דקה מחיי ככה מרגישה
שבאלי למות כל יום ,שמפסידה כל הזמן כל שנייה כל דקה...
אני מרגישה שמתה כל הזמן לא...
אין דבר שגרוע יותר מזה...
יש אבל לא תבינו אותי ...למה מתכוונת זה חד משמעית למות הרגשה...
אנונימית
שואל השאלה:
דיימ
תודה על שענית
ועל הפירוט❤
דיימ
תודה על שענית
ועל הפירוט❤