מה דעתכם על הטקסט שכתבתי?

תעוף מהחיים שלי כבר, אתה כמו כל הגברים!
כך היא הפצירה בי באותו יום שישי גשום, לאחר מכן היא הכתה אותי, ולא הפסיקה לצעוק.
למרבה האירוניה היא ממש לא רצתה שאני יעוף, אני מכיר אותה כבר המון זמן, ורגיל לכל הזעם הבלתי מוסבר הזה.
כשבן אדם סובל צעקות וזעם הוא כבר לא תופס אותו ברצינות, ובן אדם כמוני פשוט כבר לא מצליח להבין, זה פשוט כבר לא ברור.
בסוף, אחרי כל הזעם והצעקות היא הופכת לבן אדם אחר, היא נהיית אדם נחמד, מוסרי, בעל כל המידות הטובות.
אחרי כל זה פשוט חייבים לחזור למאין שגרה והיא מצווה עליי לשכוח הכל, "זה ישאר ביננו, או שמחר לא תהיה חי", כך היא אומרת בסוף, ומתרככת.

ואני חושב שאין יותר מה לעשות, פשוט לציית לה, פשוט לוותר על מי שאני ולהכנע לזעם.
מה אני בכלל מלבד שק חבטות?
אסור שזה ייחשף, אסור שדבר רע יקרה, הכל צריך להיות מתוכנן לפיה, והיא כמובן האדם המושלם.

אני תוהה אם בתוכה יש קונפליקט?
באיזה שלב המוסר אבד בה?
אבל ממשיך לחיות, ומקבל את המציאות, אין יותר ברירה, הגיע זמן המנוחה, הגיע זמן לישון.
זו היא השעה, להתראות.