הייתם מגדירים אותו בדיכאון?

היי,לאחרונה באתר מצאתי את השאלה של מישהו שמרגיש בדיכאון,
הייתם מגדירים אותו ככה?
הנה מה שהוא רשם:


אני לא רוצה להישמע אדג'י או משהו,אני פשוט ככה.
כל יום שעובר,כל הזמן,אני מרגיש פחות ופחות רצון לחיות,זה לא שאני רוצה להרוג את עצמי,אני פשוט לא מבין. למה אני צריך את החיים האלה?
אני השתדלתי לומר לעצמי שזה יעבור תוך חודש,חודשיים,גג שלוש
אבל לא,זה כבר כמעט 7 חודשים ככה.
ניסיתי לעבור בית ספר,כי הרגשתי שאני לא מתאים לשם וזה מה שגורם לי להיות ככה,ניסיתי לברוח.
לא הצלחתי,אני בבית ספר חדש,ומרגיש אותו דבר.
ניסיתי תחביבים חדשים,אולי זה יוציא אותי מההרגשה הזאת.אבל גם זה לא עזר.
אני מרגיש חסר אונים.
זה לא שאני רוצה להיות מגניב,ושכולם לא מבינים אותי.
זה שאני פשוט לא מצליח למצוא את הטעם בלחיות.
לפני שנה,הבנתי שאני אתאיסט,ולמרות שאהבתי את הבית ספר הישן שלי,לא הצלחתי להישאר שם,ההורים שלי לא קיבלו את זה בכלל בהתחלה,וציפו ממני להשתנות,שאני אחזור לעצמי.
לא,לא הסכמתי,העדפתי להילחם על העקרונות שלי,אני לא הגעתי במהלך סוף השנה לא מעט,והם קיבלו את זה.
הבנתי שאני נמשך גם לבנים וגם לבנות בחופש הגדול.
הם לא יודעים את זה,כי אבא שלי הומופוב.
לא,הם לא יקבלו אותי.אני יודע את זה.
כל זה,העובדה שפשוט קשה לי,משכנעת אותי לאט לאט שאין משמעות לחיות בעולם הזה.
לא,אני לא רוצה להתאבד,אבל אני פשוט לא מבין את עצמי.
חשבתי על לנסות וויד,אולי זה יעזור לי.אבל לברוח לא פותר בעיות.
אני לא נכנסתי היום לרוב השיעורים בבית ספר.למה?
כי הרגשתי שזה מיותר.לא רוצה להעביר את היום שלי במוסד שמדכא אותי עוד יותר.
ניסיתי להתנדב.
לא,לא משנה מה,למרות שנקשרתי לילדים,לא הצלחתי להרגיש סיבה לחיות.
העולם הזה מרגיש כמו סבל.
למה לי?
למה לי להישאר פה?
אין לי כח לנסות ולנסות שוב ושוב.
הסיבה היחידה שמצליחה להשאיר אותי במצב לא קורס היא העובדה שיש אנשים שלא בא לי להשאיר מאחור.
לא רוצה להרגיש את הכאב הזה,ככה מרגישים החיים שלי.
אני פשוט מרגיש ריק